חידושים בפסיקה -חוק הבוררות, עלון מס" 17 יוני 2012

רקע:

הרב חמד כיהן כראש המועצה הדתית בדימונה, ובמקביל כיהן כמנכ"ל מרכז מעיין החינוך התורני ‏בארץ ישראל ("המערער"), חרף האיסור שחל על ראשי מועצות דתיות לעסוק בעבודה נוספת. ‏במהלך כהונתו כמנכ"ל המערער לא קיבל שכר או תשלום עבור ביצוע תפקידו. בשלב מסוים ‏פנה הרב אל המערער בדרישה לקבל תשלומים שונים. בפנייתו ציין כי הסכום הנדרש יועבר במלואו לתפקוד המוסדות בדימונה וכיסוי גירעונותיהם.‏ בשנת 2001 מינה יו"ר תנועת ש"ס "בוררים" לדון ‏ולהחליט בתביעה הכספית של הרב בלא שנערך הסכם בוררות בכתב. ביה"ד האזורי אישר את "החלטת הבוררות" - בלא תאריך ומבלי שנתקיימה דרישת הכתב בהסכם הבוררות שהביא להחלטה זו - ‏כפסק בוררות, לפי חוק הבוררות, המחייב את המערער להעביר למוסדות החינוך בדימונה הקשורים ‏אליו סך של 1,140,000 ש"ח לשם קיום פעילויות המוסדות בדימונה וכיסוי גירעונותיהם, בהסכמתו ‏המלאה של הרב חמד‏. מכאן ערעור זה.

‏ "אין בהוראות חוק זה כדי למנוע הגשת תובענה לבית המשפט על ‏פי הזכויות והחיובים שנקבעו בפסק הבוררות לפי חוק זה או ‏בהכרעה שניתנה על יסוד הסכם בעל - פה".‏

לפי הוראה זו ניתן להגיש תביעה לבית המשפט המוסמך על יסוד פסק ‏הבוררות שניתן בהליך שלא לפי חוק הבוררות,אך לא ניתן לאשר או לבטל ‏את הפסק לפי החוק עצמו.‏

2. ‏כלל הוא שאם - כמו בענייננו - צד מופיע בפני הבורר ומשמיע טענותיו לגוף ‏הסכסוך - בהתעלם מן הטענה כי כלל אין הסכם בוררות מחייב - לא יוכל ‏לטעון בבית המשפט כי דין הפסק להתבטל משום שלא נערך הסכם בוררות ‏בכתב.

3. במקרה שכזה, לבוררות יש ‏תוקף של הסכם בין הצדדים, אך אין תחולה להסדרים המיוחדים ‏הקבועים בחוק הבוררות,כגון - אישור פסק בוררות או ביטולו, על ‏מגבלות הזמן הקבועות לכך.

4. במקרה שכזה, ‏פתוחה הדרך להגשת תביעה על פי עילת הפסק לפי סעיף 39 לחוק הבוררות.

5. באין הסכם בוררות ‏בכתב, אין בוררות לפי חוק הבוררות ולא ניתן להגיש בקשה לאישור ‏הפסק לפי סעיף 23 לחוק.

6. עצם התדיינותם של הצדדים בפני הבוררים אינה יכולה להפוך ‏‏"בוררות" לפי סעיף 39 לחוק (בוררות על יסוד הסכם בעל-פה) לבוררות "רגילה" עליה חלות שאר הוראות ‏חוק הבוררות.

המבקשת (להלן: "סלנר") היא חברה לביצוע עבודות הנדסה אזרחית. בשנים 1998-2000 ‏זכתה המבקשת במספר מכרזים שפרסמה המשיבה (להלן: "העירייה") לביצוע מספר ‏פרויקטים בעיר נהריה. במהלך ‏ביצוע העבודות על ידי סלנר, נתגלעו בינה לבין העירייה חילוקי דעות כספיים, לאור טענת סלנר כי ביצעה עבודות נוספות החורגות בהרבה ‏מהמכרז המקורי, אך העירייה סירבה לשלם תמורתן.‏ "בתקופת התפר" שבין ההכרזה על ביטול הבחירות לבין כניסתו של ראש העיר החדש (ולד) נחתם הסכם בוררות בין ראש העיר היוצא (פרומר) וחברת סלנר. תוקפו של הסכם בוררות זה - שנחתם על ידי העירייה ללא חותמת וללא חתימת הגזבר או ‏המזכיר - היא הסוגיה העומדת בבסיס תובענה זו.

השאלות בהן בחרנו להתמקד,כפי שהן עולות מפסק דין זה, הן:‏

1. תחולת סעיף 203 לפקודת העיריות (להלן "הפקודה") על הסכם בוררות

2. האם ניתן לרפא את הפגם בחתימה –ע"פ הדרישה בסעיף 203 לפקודה- לאור התנהגות הצדדים‏

3. היחס בין סעיף 203 לעקרון תום הלב, מניעות, הבטחה מינהלית, השבה, עשיית עשר ושאר ‏ירקות ‏

• תחולת סעיף 203:

1. סעיף 203 מציב דרישות צורניות נוקשות, שנועדו להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי ‏ציבור. דרישת החתימה המיוחדת אינה ראייתית (פרובטיבית) גרידא, אלא דרישה ‏קונסטיטוטיבית, המקימה את התחייבותה של העירייה. ככלל, בית המשפט לא יתן תוקף ‏להסכם שאינו עומד בדרישות הסעיף, גם במקרים בהם יוביל הדבר לכאורה לעיוות דין.

2. הסכמה להליך של בוררות ‏נתפסת כעניין רציני ובעל השלכות, ולא כ"הוראת ביצוע" של הסכם קודם.על כן,טענה לפיה: סעיף 203 לפקודה לא חל כלל על הסכם בוררות - שכן הסכם בוררות הוא בבחינת ‏הוראת ביצוע במסגרת חוזים שכבר נחתמו, ודי בהוראת ראש העיר לבדה על מנת ליתן ‏תוקף להסכם הבוררות – להידחות, הן מן הטעם שהליך בוררות כרוך בעלויות כספיות, והן בשל ‏ההשלכות והנפקויות שיש להליך בוררות על הצדדים לו.

• האם ניתן לרפא את הפגם בחתימה לאור התנהגות הצדדים‏‏

1. בית המשפט מקבל בעניין זה את דעתה של פרופ` אוטולנגי. לשיטתה של אוטולנגי, במקרה של תאגידים ציבוריים, להבדיל ‏מאדם פרטי, דרישת החתימה היא קונסטיטוטיבית ולא ראייתית, ולכן ראוי שהוראות ‏החתימה של התאגיד יגברו על הוראות חוק הבוררות בעניין זה. עם זאת, לאחר שהרשות עצמה פעלה במסגרת הסכם שלא נחתם כדין, אין לאפשר לה ‏להתחמק מאחריותה בשל כך, וניתן, בנסיבות המצדיקות זאת (כמו מניעות או חוסר תום ‏לב), לצרף את חתימת הרשות על מסמכים אחרים הקשורים באותה בוררות, כמו הפנייה ‏למינוי בורר, הפנייה לבורר עצמו, תשלומים לבורר וכו`. זאת, באנלוגיה לדרישת הכתב לפי ‏סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. לגבוי עמדתו זו ציין בית המשפט את שנעשה בפרשת עיריית נתניה. שם נקבע כי ניתן להפעיל את מנגנון הבוררות גם מכוח החלטות מועצת העירייה והתכתובות ‏בנוגע לבוררות.

· ‏‏היחס בין סעיף 203 לעקרון תום הלב,מניעות,הבטחה מנהלית,השבה,עשיית עשר ושאר ‏ירקות

1. בית המשפט יוצא מנקודת הנחה כי ייתכנו מצבים בהם ניתן יהיה לגבור על הוראת סעיף 203(א) לפקודת העיריות, ‏מכוח עקרון תום הלב או עקרונות אחרים.‏

2. הסכם שנחתם בניגוד להוראת סעיף 203(א) לפקודת העיריות, הוא לכאורה חוזה שכריתתו ‏היא בלתי חוקית, ויחולו הוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

3. באספקלריה של חוזה בלתי חוקי, יש להבחין בין מצב בו מבקשת העירייה להתנער מהסכם ‏שנחתם שלא כדין, לאחר שצד שינה את מצבו בהסתמך על ההסכם או לאחר שכבר ביצע ‏את חלקו בהסכם, לבין מצב בו ההסכם טרם בוצע.

4. כאשר קבלן/ספק/נותן שירותים בהסכם שנכרת שלא כמצוות סעיף 203(א) לפקודת ‏העיריות כבר ביצע את חלקו בחוזה, ייתכן כי בית המשפט יפעיל את סמכותו לפי סעיף 31 ‏סיפא לחוק החוזים ויורה לרשות המקומית לשלם את התמורה החוזית מכוח התחייבותה, ‏או שמא יורה על שכר ראוי מכוח דיני עשיית עשר ולא במשפט. ‏

5. החלת עקרון ההבטחה המינהלית כדרך להתגבר על דרישת סעיף 203(א) לפקודה, ‏טרם נדונה בפסיקה. על פניו, החלת דוקטרינה זו, עשויה ‏לרוקן מתוכן את הדרישה הקונסיטוטיבית הקבועה בסעיף זה.

לקריאת פס"ד המלא לחץ כאן!