חידושי פסיקה
ג`אפר חאלד נ` שריף סוקי
בית המשפט העליון רע"א 3453/12 פסק דינו של כב` השופט י` דנציגר התיישנות – תקופת ההתיישנות – חריגים המאריכים את התקופה בוררות – דיון - הודאת בעל דין לפני בורר רקע: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה בו נקבע כי תביעת המבקש כנגד המשיבים התיישנה ומשכך דינה להידחות. המבקש טען בבית משפט השלום כי התביעה לא התיישנה בהסתמך על הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). לטענתו, בין המשיבים התנהל הליך בוררות בגין סכסוך שהתגלע ביניהם בנוגע לעסק, וביום 1.6.2005 ניתן פסק בוררות. במסגרת פסק הבוררות צוינו מספר "חובות פתוחים" של העסק "שלא שולמו ומן הראוי לשלמם" ובהם חובו. המבקש טען כי יש לראות באזכורו של החוב במסגרת פסק הבוררות הודאה מצידם של המשיבים בקיומו של חוב כלפי המבקש - בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות - ולפיכך טען שיש לדחות את טענת ההתיישנות של המשיבים ולקבל את תביעתו לגופה. כאן המקום להעיר כי: 1. המבקש לא היה צד להליך הבוררות ולא ביסס תביעתו הכספית על פסק הבוררות אלא רק ביקש לעשות שימוש בפסק הבוררות על מנת להוכיח את הודאת המשיבים בחוב ולהדוף את טענת ההתיישנות. 2. לאחר שניתן פסק הבוררות הגיש אחד מהמשיבים בקשה לביטול פסק הבוררות, בקשה שנתקבלה. 3. שני הבוררים, התייצבו לדיון בבית משפט השלום והעידו כי איש מהמשיבים לא העיד לפניהם על קיומו של חוב כלשהו למבקש. לטענת הבוררים, הם ציינו את החוב בפסק הבוררות על סמך מידע שנמסר להם על ידי המבקש עצמו (אשר, כאמור, לא היה צד להליך הבוררות). כב` השופט דנציגר דחה את הבקשה וקבע: 1. פסק בוררות אשר במסגרתו נקבע כי הצדדים לבוררות הודו במפורש בחובם כלפי צד שלישי נכנס לגדרי סעיף 9 לחוק ההתיישנות ו"מאתחל" את מירוץ ההתיישנות. 2. כוחה של הודאת בעל דין לפני בורר אינו נופל מכוחה של הודאת בעל דין לפני בית משפט לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות. 3. העיקרון הבסיסי המגולם בסעיף 9 לחוק ההתיישנות הינו עיקרון מניעות, לפיו בעל דין מנוע מלטעון להתיישנות חוב מקום בו הודה באותו חוב קודם לכן באופן ברור ומפורש (בין בכתב ובין בהליך משפטי). בהמשך הוסיף כי אין בקביעות אלו כדי לסייע למבקש, בשים לב לשתי עובדות מהותיות. ראשית, מפסק דינו של בית משפט השלום עולה שפסק הבוררות בוטל כשנה וחצי לאחר שניתן וכשנה וחצי בטרם הוגשה תביעתו הכספית של המבקש. לפיכך, הסתמכותו של המבקש, אשר לא היה צד להליך הבוררות, על קביעות כאלה ואחרות בפסק הבוררות לצורך עצירת מירוץ ההתיישנות מעוררת קושי ניכר. שנית, משבית משפט השלום התיר למשיבים להעיד את הבוררים וקיבל בסופו של יום את גרסתם העובדתית לפיה: המשיבים לא הודו מעולם בחובם כלפי המבקש,התנאי לתחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות -הינו קיומה של הודאה בכתב או בפני בית המשפט, כאשר הודאה בפני הבוררים זהה לעניין זה- אינו מתקיים. לקריאת פס"ד המלא לחץ כאן! שלמה יגר נ` אופיס טקסטיל בע"מ בית המשפט העליון רעא 2561/12 פסק דינו של השופט צ` זילברטל
בוררות – פסק בורר – מועד נתינתו רקע: לפנינו בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א, במסגרתו נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק בוררות ונדחתה גם בקשה חלופית לביטול פסק הבוררות לנוכח האיחור בהגשת הבקשה. השאלה המרכזית שבמוקד הבקשה היא: מהו מועד מתן פסק הבוררות ותחילת מניין הימים להגשת בקשת רשות ערעור? לגישת המבקש, שתי החלטות הבורר, מיום 12.5.2011 ומיום 4.7.2011, מהוות יחדיו את פסק הבוררות הסופי. מהנחיית הבורר לנתבעים לערוך התחשבנות ולדווח על ביצועה, ניתן להבין, לגישת המבקש, על כך שההתחשבנות כפופה לאישור הבורר, ולפיכך אישורו מיום 4.7.2011 הוא מועד מתן פסק הבוררות. לטענתו כאשר מדובר בהחלטה שלא "סגרה את התיק" באופן סופי, מדובר בהחלטה אחרת ולא בפסק בוררות, סופי או חלקי. על כן, אין משקל לכך שהבורר עצמו סבר כי החלטתו מיום 12.5.2011 היא פסק בוררות סופי, שכן הבחינה היא מהותית. בית המשפט העליון (מפי השופט צ` זילברטל) קיבל את הערעור מהטעמים הבאים: 1. המבחן בשאלה מהו המועד בו ניתן פסק הדין הסופי אינו תלוי בקביעתו של הבורר, או בשמות שבהם כינה את החלטותיו השונות, כיוון שמדובר במבחן מהותי. 2. העובדה שהבורר כינה והתייחס להחלטתו כ"פסק בוררות", אינה נתון מכריע בשאלה האם אכן מדובר בפסק בוררות סופי אם לאו. לא הכותרת היא המקנה לו את המעמד, אלא טיבו ! 3. הדין ביחס להחלטות הבורר זהה להחלטות בתי המשפט: מעמדן כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" אינו נגזר מהכותרת שבית המשפט נתן להן אלא ממהותן. 4. פסק בוררות, בדומה לפסק דין רגיל, נדרש להיות מפורש דיו ובהיר כך שיכלול "הוראה אופראטיבית ברורה וחד-משמעית, שאפשר לתת לה תוקף ולכפות את ביצועה בהליכי הוצאה לפועל". 5. במסגרת הכרעת בורר בפסק בוררות אשר קובע חובת תשלום כסף, נדרשת גם קביעת הסכום אותו יש לשלם. ללא קביעה שכזו, לוקה פסק הבוררות בחסר, וקיים קושי לתת לו תוקף ולכפות את ביצועו בהוצאה לפועל. זה גם הדין בכל הנוגע להחלטות בתי המשפט. לאור קביעותיו אלו מגיע בית המשפט למסקנה כי החלטת הבורר מחודש מאי אינה יורדת לפרטי ההתחשבנות בין אופיס לאיילון. זאת, לאור העובדה כי לא נקבעו סכומים מדויקים אותם יש להעביר מיד ליד ואף לא נקבעו קריטריונים או הנחיות מהם ניתן לגזור באופן ברור וחד משמעי סכומים שכאלו. על כן, קובע בית המשפט כי החלטה זו (מחודש מאי) אינה יכולה להוות פסק בוררות. כפועל יוצא בית המשפט רואה בהחלטה מיום ה- 4.7.2011 פסק בוררות סופי בסכסוך.
בית המשפט מקבל את הערעור (אשר נדון כאילו ניתנה רשות ערעור, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה), מבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומחזיר את הדיון - לשם דיון לגופה בבקשת רשות הערעור על פסק הבוררות שהגיש המבקש (ובבקשתו החלופית לביטול פסק הבוררות) - לבית המשפט המחוזי. לקריאת פס"ד המלא לחץ כאן! | 
