מאת ישראל שמעוני, עו"ד ובורר סעיף 30 לחוק החוזים עניינו תוקפו של חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור. סעיף זה קובע: חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל. ואילו עניינו של סעיף 3 לחוק הבוררות הינו תוקפו של הסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים.
עניין בלתי חוקי
עניין בלתי חוקי לא ישמש כנושא להסכם בוררות. יש להבחין בין הסכם בוררות שאינו חוקי כשלעצמו לבין חוזה בלתי חוקי בחלקו. הראשון יהא בטל מעיקרו ובית המשפט לא ייתן לו כל תוקף. לדוגמה, כאשר חייב התעלם ממינוי כונס הנכסים על נכסיו וערך בעצמו חוזה למכירת נכס, פסק בית המשפט כי ההסכם בטל על פי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי). משכך – לא הכיר בית המשפט בסעיף הבוררות שבהסכם. לא בכל מקרה יבוטל הסכם שאינו חוקי, וסעיפים 31-30 לחוק החוזים אף מאפשרים לאזן בין החובה לכבד הסכמים לבין קיום שלטון החוק. זאת – מפאת רצונם האוטונומי, החופשי, של המתקשרים. בבית המשפט המחוזי נפסק[1] אף שאם בחוזה שהסתיים נכללה פיסקה המייעדת לחוזה תכלית שאינה חוקית וביצועו נגוע באי חוקיות – החוזה אינו בטל, שכן אין עוד הצדקה לביטולו מעיקרה. חוזה בטל מחמת אי חוקיות כאשר המשך קיומו במתכונתו הבלתי חוקית הוא בלתי נסבל. אין מדובר בהמשך קיומו של חוזה שתקופתו כבר הסתיימה. לעתים, ניתן להכשיר חוזה שנערך בעניין בלתי חוקי, לדוגמה, על ידי קבלת רישיון[2] או כאשר ניתן להפריד – באמצעות עקרון "העיפרון הכחול" – בין חלקיו החוקיים של ההסכם לחלקיו הבלתי חוקיים[3]. כן נקבע בפסיקה כי הסכם עסקי בעל אופי כספי, אפילו הוא נגוע באי חוקיות, עשוי להצמיח בידי בעל דין עילות תביעה המנותקות מן ההסכם[4]. יצוין כי גם חוזה בלתי חוקי ובטל עשוי להצמיח תרופות במשפט, לפי סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי).[5]
הנושאים שיידונו בבוררות
סעיף 3 לחוק הבוררות קובע: "אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים". לדוגמה: עניין קונסטיטוציוני, כל עניין שבו ההכרעה שמורה למדינה, או שהמדינה היא הסמכות לאשר פעולה משפטית בו, אינו בר-בוררות (בין עניינים אלה נכללים, בין השאר: ענייני מעמד אישי בכל הקשור לקביעת מעמדו החוקי של האדם (הכרעה בשאלה אם הוא נשוי או גרוש, הליכי אימוץ, אבהות וכד`), עניינים פליליים, ענייני אזרחות וכד`)[6]. לפיכך, גם כאשר נחתם הסכם בוררות בעניין מסוג זה, הרי שההסכם נעדר תוקף והבוררות, על החלטתה, מבוטלת. להלן נדון במקרים שהתעוררו בפסיקה ונקבע כי יידונו בבוררות.
בעלות במקרקעין
המבחן, לצורך השאלה אם הסכסוכים יידונו בבוררות או בבית משפט, הינו אם מדובר בזכויות בעלות אופי קנייני המשפיעות על צדדים שלישיים או בזכויות בעלות אופי חוזי בין שני צדדים. לדוגמה, הסכם נערך בין שני צדדים ובו התחייב אדם להעביר קרקע לצד השני ללא תמורה. אם לימים יבוא בעל הקרקע ויתבע הצהרה בדבר בטלות ההסכם בשל מרמה או אילוץ, ניתן יהיה לברר את הסכסוך בהליך בוררות, שכן מדובר בסכסוך שעניינו תוקף ההסכם שאין לו נפקות כלפי צדדים שלישיים[7].
חלוקה במקרקעין
כאשר שאלת הבעלות אינה שנויה במחלוקת ואין בה השלכה על צדדים שלישיים, ניתן להפנות את הסכסוך לבוררות. אמנם, חלוקה במקרקעין משפיעה על צדדים שלישיים, אך אם הצדדים ערכו ביניהם הסכם לחלוקת המקרקעין וידוע כי החלוקה תיעשה בין שניהם, אך הם לא הסכימו בעניינים נוספים הנובעים מהחלוקה – כגון אופן החלוקה – הרי שניתן לפתור עניינים אלה בבוררות.
שכירות במקרקעין
ככל שמדובר בדייר מוגן אין דנים בסכסוך מסוג זה בבוררות. אולם, בכל הקשור בסכסוך שעניינו דיירות שאינה מוגנת, הרי שהבורר רשאי לדון בסכסוך בין הדייר לבעלי הדירה. אף נקבע כי "אין כל מניעה כי בורר ידון בפינויו של דייר שמקובל על בעלי הדין שאינו דייר מוגן"[8]. הסיבה לכך היא קיומו של חוזה בין הצדדים, ובאין חוק המונע מהם רשאים הצדדים להתדיין בבוררות.
קניין רוחני
דווקא נושא זה הינו המקרה ה"קלאסי" שבו יבקשו אנשי עסקים להתדיין בבוררות. זאת – בשל הדיסקרטיות שהם עשויים ליהנות ממנה בהליך הבוררות בלא לחשוף סודות מסחריים, הנוחות שבקיום ישיבות הנקבעות בהתאם ללוח הזמנים של הצדדים – לעתים קרובות, מדובר בעסקאות בעלות אופי בינלאומי – וכן בשל בחירת בורר מקצועי הבקי בנושא הקניין הרוחני והמומחה בתחומו. גם המהירות שבה יינתן הפסק בהשוואה להליך בבית המשפט תהא רבה יותר. אלא שיש לשים לב לכך שהצדדים יסמיכו את הבורר ליתן צווי מניעה הנחוצים בעניינים אלה.
סכסוכים עסקיים בתוך המשפחה
ככלל, סכסוכים עסקיים-משפחתיים נדונים בבית המשפט לענייני משפחה על פי צו בית המשפט לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה), התשנ"ו-1996, הקובע כי "התובענות המוגשות לבית המשפט לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, שנושאן ענייני משפחה כמשמעותם בחוק, יידונו בבית המשפט לענייני משפחה". דהיינו, כל סכסוך הנדון בבוררות וקשור לענייני משפחה, כהגדרתם בחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995, יידון בבית המשפט לענייני משפחה, על כל המשתמע מכך. הואיל ומדובר ביחסים עסקיים, עשויות להתעורר סוגיות כבדות-משקל בדיני חברות, תאגידים, וכן כאלה הקשורות בהליך הבוררות (כגון: הגשת בקשות לבית המשפט, אישור או ביטול פסק בורר, וכיוצ"ב), שבית המשפט לענייני משפחה אינו מיומן דיו לדון בהן.
השופט ע` אזר קבע בפסק דינו כי: "בלשון בני אדם ועל פי תכלית החקיקה לא ניתן לקבוע כי תאגיד ייחשב משפחה וכי אדם יראה בתאגיד את משפחתו. צירופם של תאגידים לסכסוך מעיד על אופי מסחרי של המקרה בעוד שהמחוקק התכוון לכך שהחוק יחול על סכסוכים ישירים בין בני משפחה ולא על סכסוכים באמצעות תאגידים"[9].
דהיינו, כאשר מדובר בתאגידים ובחבר בני אדם בצורותיו השונות, שהם צד לסכסוך משפחתי עסקי, על הסכסוך להתברר בבית משפט, שאינו בית המשפט לענייני משפחה, בערכאה המנוסה והמוסמכת לדון בהליכי הבוררות – הלא היא בית המשפט המחוזי[10]. אנו סבורים, כי כל סכסוך משפחתי מומלץ למסור להליך של בוררות עם ערכאת ערעור[11]. ומכיוון שאנו מסכימים, עם כל הכבוד, עם פסיקתו של השופט אזר, מצאנו לנכון אף להגיש הצעת חוק לתיקון חוק בית המשפט לעניני משפחה (תיקון – בוררות), התשס"ה-2004, שעל פיה יוגדר בסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה: "`אדם` – לעניין תובענות המוגשות לבית המשפט לענייני משפחה לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, שאינו חבר בני אדם במשמע, לרבות תאגיד". בכך יופנו סכסוכים עסקיים בתוך המשפחה לבית המשפט המחוזי בכל הקשור לבוררות.
פירוק שותפות
בפסיקה נקבע כי הבורר מוסמך לפרק שותפות ואין הוא חייב לנהוג כדרך הדין בפקודת השותפויות. אך יש לזכור, כי חובה להבחין בין פעולותיו כמפרק, אשר תהיינה כפופות להוראות שבפקודה, לבין פעולותיו כבורר, אשר תהיינה כפופות להוראות חוק הבוררות. לכן, אם הוסמך הבורר בהסכם הבוררות לקבוע את שוויים של נכסים והוא המשיך וחייב את אחד השותפים למכור את חלקו לשותפים האחרים, הוא חרג בכך מסמכותו[12].
עובד שהינו שותף
אין פסול בעובדה שהבוררת דנה ביחסי עובד-מעביד, כל עוד לא הכריעה בשאלה שיסודה בחקיקה קוגנטית, שתכליתה להגן על העובד. יתר על כן, קביעת הבוררת כי רואה החשבון הוא שכיר שותף, משמעה שקיבל משכורת וחלק ברווחים שהוסכם עליהם בהסכם שותפות, ואין בכך שאלה של "סטטוס". הנשיא א` וינוגרד דחה אפוא את הבקשה לביטול פסק הבורר ואישר את הפסק[13].
בוררות לפי סעיף 191 לחוק החברות
פנייה לבוררות לפי סעיף 191 לחוק החברות יכולה להיעשות ככל שמדובר בתביעה בעלת באופי כספי[14], ובמקרה שאין מדובר בחברה ציבורית שיש לה השפעה על גיוס הון בכלכלה החופשית והשפעה על המשק[15]. אך עדיין יש לבחון כל מקרה לגופו על פי הלכת גושן לעיל[16].
צד המואשם במרמה שבחר להתדיין בבוררות
מאידך גיסא, אם האדם המואשם במרמה מוכן לברר את עניינו בבוררות הרי שאין בכך פסול, שכן השאלה, כיצד יש ברצונו לנהל את ההליך, מסורה לבחירתו. בעניין ת"א (מחוזי-ת"א) 1516/07 הליקון בע"מ נ` קליינשטיין יוהאן-פרוז[17] ביקשה חברת "הליקון" לעכב הליכים בשל תניית הבוררות הקיימת בהסכם ניהול שנערך בין הצדדים. ההסכם הוארך בין הצדדים בדרך של חליפת מכתבים המאשרים את ההסכמות שנקבעו בהסכמי הניהול ובשינויים שעליהם הוסכם מעת לעת. בין הצדדים נתגלע סכסוך והוגשה תביעה נגד הליקון. הליקון הגישה בקשה לעיכוב הליכים. בכתבי הטענות של המשיבה נטען כי אין לקיים את הדיון בבוררות אלא בבית המשפט, שכן בבסיס התביעה טענות זיוף ומרמה נגד המבקשים, הראויות להתברר בבית המשפט. טענת המשיבים הייתה כי הליקון מייצגת אמנים רבים ועל כן יש לציבור עניין שהסכסוך הנוגע לאופן התנהלותה יתברר בפומבי בבית המשפט. בית המשפט הסתמך על הלכת מורלי[18], שם נקבע כי העובדה שהמשיב (התובע) מאשים את הנתבע, המבקש את העיכוב, בתרמית אינה עילה לסרב לנתבע. אם חפץ הנתבע לברר את עניינו ואת ההאשמות כלפיו בהתאם לשטר הבוררות, מה לו לתובע להלין על כך? בית המשפט, שסמך כאמור את דעתו על הלכת מורלי, הוסיף כי המבקשים הביעו נכונותם לברר את התביעה בבוררות חרף הטענות נגדם, ובשל כך יש להמשיך ולקיים את הליך הבוררות כפי שנקבע בהסכם בין הצדדים.
סעיף בוררות בהסכם עם המדינה שנחתם טרם הקמת המדינה
דיון מעניין[19] נערך לאחרונה בבתי המשפט במקרה שבו נחתם הסכם חכירה בין חוכר לקק"ל ובו סעיף בוררות. לטענה המדינה, סעיף הבוררות שעליו נסמכת בקשת החוכר לקיים הליך בוררות הוכנס לאותו חוזה חכירה מאחר שבשנת 1932 – שבה נחתם ההסכם – הייתה חובה כי סכסוכים בין הגורם המיישב לחוכרים ייושבו באמצעות מערכת שיפוטית חיצונית, זאת – בשל ניגודים בין שיקולי ההתיישבות של קק"ל לשיקולי הריבון באותה העת. אינטרס זה אינו קיים עוד בימינו והמדיניות לגבי הקרקעות החקלאיות כיום מעוצבת על ידי מדינת ישראל, שהיא הריבון, ונאכפת על ידי מערכת בתי המשפט. בית המשפט קבע כי ההסכם תקף[20] משום שהמינהל לא ציין בכתבי טענותיו כי חוזה החכירה פקע. עוד נפסק, כי הסכם החכירה מוסיף לחול על דרך ההתנהגות שכן המבקש שילם את דמי החכירה והוסיף להחזיק בקרקע כחוכר – דבר המעיד על הסכמה להמשיך את היחס המשפטי בין הצדדים בהתאם לתנאי החוזה המקורי.
נושאים שלא יידונו בבוררות
אם הועלתה טענת מרמה כלפי אדם בבית המשפט, לא יעביר בית המשפט את הסכסוך לבוררות, גם אם כך נקבע בהסכם. בעניין נווה זיו[21] פסק השופט ע` גרשון כי מי שהואשם במרמה, בין כותלי בית המשפט, ראוי לתת לו לטהר את שמו באותה ערכאה ששמו הוכתם בה, שכן האשמה בין כותלי בית המשפט הינה בגדר האשמה בפומבי. על כן, ראוי שאדם זה יטהר את שמו בפומבי ולא בהליך בוררות שאינו פתוח לכלל הציבור ושנעדר ממנו עקרון הפומביות.
פירוק חברות
אין הבורר מוסמך לדון בפירוק חברות משום שמדובר בשינוי הסטטוס של החברה. הטעם השני, לגישת פרופ` אוטולנגי, נעוץ בכך כי מדובר בהסדר שנועד להגן על הנושים. לדעתה של אוטולנגי, אין להכריע בבוררות על פירוקה של חברה בכל מקרה, בין שמדובר בפירוק מרצון ובין שמדובר בפירוק שלא מרצון. גישתו של המלומד א` שטרוזמן שונה בעניין זה, והוא קובע כי כאשר מדובר בפירוק מרצון ניתן לפנות להליכי בוררות, אך עדיין אין לבורר סמכות לדחות תביעתו של נושה או להכריז על המועד האחרון להגשת התביעות. נראית בעינינו גישתו של שטרוזמן. יתרה מכך, אם הצדדים בחרו בפירוק מרצון ובמינוי בורר שידון במחלוקות בין מנהלי החברה או בין בעלי מניותיה, עליהם לדבוק במסלול זה. עליהם להגשים את רצונם לפתור את הסכסוך בדרך של בוררות, ואין לפנות לבית המשפט בבקשה לקבלת סעדים, כגון מינוי כונס נכסים[22]. הבוררות נושאת עימה סממן של פתרון מוסכם. בע"א 241/81 בעניין שמן חברת תבלין[23], משהסכימו הצדדים לפנות להליך בוררות לאחר שיקול דעת והבנה לסיים את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט, אין ביכולתם לחזור בהם ולומר שאין זו דרכם לפתרון הסכסוך. נטיית בית המשפט היא לאכוף את הסכם הבוררות כפי שהסכימו הצדדים ולחזק את מעמדו של הבורר.
זכויות עובד
זכויותיו של עובד הן קוגנטיות ואינן ניתנות לשלילה, לא על ידי המעביד ולא על ידי העובד. זאת – משום שהצדדים לא יצרו את זכויות העובד אלא החוק הוא שיצרן אותן, ולכן אין לשנותן בהסכם[24]. עם זאת, גובה הפיצויים, גובה שכרו של העובד, יתרת ימי המחלה המגיעים לו, פדיון ימי החופשה או תקופת ההודעה המוקדמת לפני הפיטורים שהעובד זכאי לה – בכל אלה ניתן לדון בהליך הבוררות. כמו כן, לעתים, נסיבות מיוחדות יצדיקו חריגה מהכלל – כמו במקרה שבו בעל דין טען לאחר מתן הפסק, להיעדר סמכות הבורר ושאין הנושא בריר. העלאת טענה זו נחשבת כחוסר תום לב בשלב שבו הועלתה, ולכן אם לא נגרם עיוות דין – יש להכשיר את הפסק[25].
שיקול דעתה של רשות מנהלית
רשות מינהלית אינה רשאית להסמיך בורר להכריע במקומה כיצד עליה להחליט בעניין מסוים. וכבר נאמר על ידי השופט זמיר, כי סמכות אשר הוקנתה בחוק לרשות מינהלית חייבת להיות מופעלת על ידי אותה רשות, ואין זו רשאית להעבירה לאחר[26].
שכירות מוגנת
סכסוך שעניינו שכירות מוגנת לא יידון בבוררות משום שהזכות הינה קוגנטית על פי החוק ונועדה להגן על הדייר המוגן. מסירת ההכרעה בשאלה, אם דייר הוא דייר מוגן לידי בורר, עשויה לסכל את התכלית המונחת ביסוד חוקי הגנת הדייר. התוצאה המעשית של ניהול הליכי בוררות בעניין זה הינה שהבורר עלול לקבוע כי הדייר אינו דייר מוגן שכן אין הוא, הבורר, מחויב לעילות הפינוי שבחוק הגנת הדייר. הבורר גם אינו כפוף לדין המהותי, לסדרי הדין ולראיות, הנוהגים בבית המשפט, הוא אינו חייב לנמק את פסקו והביקורת על פסיקתו מוגבלת לעילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות[27]. חוק הגנת הדייר חל גם על שני צדדים שהינם שוכרים. המערער והמשיב התקשרו כשוכרים עם חברת רבחל כמשכירה בחוזה שכירות, שלפיו רכשו הראשונים זכות לדיירות מוגנת. בין הדיירים התגלע סכסוך שאותו העבירו להכרעת בוררים. הבוררים נחלקו בשאלת סמכותם לדון בעניין, והמשיב-השוכר עתר לבית המשפט להצהיר כי הבוררים מוסמכים לדון בפינוי כאמור. בית המשפט קמא פסק כי הבוררים מוסמכים לדון בעילת הפינוי שבין השוכרים לבין עצמם, שהרי העילות המצויות בחוק הגנת הדייר בסעיף 131 מלמדות שמדובר בעילות העומדות לרשות בעל הבית בלבד. שופטי בית המשפט העליון סברו שאין בניסוחן של עילות הפינוי בסעיף 131 לחוק דבר המלמד על עמידתן לזכותו של בעל הבית. ההלכות הקודמות בעניין זה לא הוגבלו למערכת היחסים שבין הדייר לבין בעל הבית דווקא, והן חלות כל אימת שעומדת על הפרק שאלת פינויו של המערער מן המושכר[28]. בעניין אחר[29], בהסכם שותפות, קבעו השותפים ביניהם כי בהתעורר חילוקי דעות יכריע בורר. בין היתר, נקבע כי "במקרה של פירוק השותפות יתחלקו כל זכויות וחובות עסקי השותפות בן השותפים בחלקים שווים לרבות ערך המניות בחברת מעונות בגוש 6942 בע"מ, דמי המפתח ו/או דמי הפינוי שיתקבלו בעד הממכר בו מתנהל העסק (הנכס) פיצויים מכל סוג ומין שהוא שיתקבלו בקשר עם פינוי המקום בו נמצא העסק, כגון פיצויים בגין הפקעה, הפסד רווחים ולקוחות, מוניטין וכיוצא בכל אלה....". הבורר החליט "...על פירוק השותפות הכוללת את עסקי המשתלה והזכויות בדמי מפתח בנכס המצוי ברחוב...". במקרה דנן, קבע בית המשפט כי צדק הבורר בקביעתו, שכן לא נדונו זכויות הדיירות המוגנת בנכס והעניין גם לא הובא להכרעתו. הבורר רק קבע כי השותפות תפורק וכי הזכויות בדמי המפתח בנכס הן חלק מנכסי השותפות.
אי חוקיות "אפורה"
בין המבקשת למשיבות נכרת הסכם הפצה הכולל תניית בוררות[30]. תקופת ההתקשרות בהסכם נקבעה לשלוש שנים עם אופציה להארכה לשלוש שנים נוספות. כן הוסכם כי חילוקי הדעות יובאו להכרעת בורר דן יחיד. סמוך לאחר שכרתו בעלות הדין את ההסכם, נכרתה גם תוספת להסכם שבה לא נכללה תניית הבוררות. לאחר שהמשיבות הודיעו למבקשת כי היא הפרה את ההסכם עימן, הן ביקשו למנות בורר. המבקשת טענה לפני הבורר כי אין הוא מוסמך לדון בסכסוך משום תחולתו בנסיבות העניין של חוק ההגבלים העסקיים, שכן ההסכם הוא בגדר הסדר כובל. הבורר הציע שהצדדים יפנו לבית המשפט בניסיון לפתור את הבעיות שהתעוררו. במקביל להליכים אלה הגישה המבקשת בקשה לעיכוב הליכים. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי אין עילה לבטל את עיכוב ההליכים משום שההסכם המקורי בוטל ולא הוכח קיומו של הסכם חדש. בית המשפט העליון נתן רשות ערעור. לאחר דיון בשאלת קיומו של ההסדר הכובל, החליט כי אין מדובר בהסדר כובל ולכן ניתן לדון בעניין בהליך בוררות. בית המשפט ציין כי אפילו בא ההסכם בגדר הסדר כובל הבטל מחמת אי חוקיותו, אין בכך בהכרח כדי לבטל את תניית הבוררות. באי חוקיותו אין גלומה אי חוקיות בוטה, שחורה, המטמאת כל מה שהיא נוגעת בו, אלא מדובר באי חוקיות "מתונה" ו"אפורה". אפילו בטל חלק מההסכם מחמת אי חוקיות, ניתן להפריד בין החלק החוקי לחלק הבלתי חוקי או להחיותו על פי סעיף 31 לחוק החוזים.
[1] ה"פ (מחוזי-ת"א) 263/02 קומטק ניהול קונגרסים בע"מ ואח` נ` אלרוב נדל"ן ומלונאות בע"מ, פדאור 03(2) 678 (2003). [2] סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי חוזה הטעון רישיון על פי חיקוק, חזקה שקבלת הרישיון היא תנאי מתלה. (הפב (ת"א) 893/08 סגל שלום נ` שלום יונה רוב - מאגר נבו 23.02.2010) [4] רע"א 6233/02 אקסטל בע"מ נ` קאלמא ווי תעשייה, שיווק אלומיניום זכוכית ופרזול בע"מ, פ"ד נח(2) 634 (2004). [5] אקסטל בע"מ נ` קאלמא ווי תעשייה, שיווק אלומיניום זכוכית ופרזול בע"מ, שם. [6] בג"צ 816/98 אמינוף ואח` נ` אלטלף ואח`, פ"ד נב(2) 769 (1998). [7] סמדר אוטולנגי בספרה בוררות – דין ונוהל 151 (מהדורה רביעית). [8] השופט ד` לוין בע"א 207/82 כהן נ` בלומברג, פ"ד לט(1) 146 (1985). [9] בש"א (ת"א) 6980/04 מירלה לוצאטו בע"מ נ` אסתר וכפיר לוצאטו בע"מ (טרם פורסם, 8.7.04). [10] אלא אם כן בית המשפט, אשר הפנה את הסכסוך לבוררות, היה בית משפט אחר על פי סמכותו לפי סעיף 79ב לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. [11] כפי שצוין בהצעת החוק שהוגשה (ושנתקבלה בינתיים) בדבר בוררות במסלול של ערכאת ערעור. [12] המ` (מחוזי-ת"א) 12225/91 פניגשטיין נ` יושע (לא פורסם). כן ראו ס` אוטולנגי בספרה, בעמ` 147. [13] ה"פ (מחוזי-ת"א) 1904/93, 1349/93 בבלי מילנר ושות` נ לוטקר, פ"מ תשנ"ה (2) 495 (1994). [14] בש"א (מחוזי-י-ם) 2736/06 איי.אי. ג`י. החזקות במשכנתאות ישראל בע"מ נ` ליכטנשטיין, פדאור 06(23) 814 (2006). [15] ה"פ (מחוזי-ת"א) 1644/00 ת.ע.ל תעשיות עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ נ` פרנקל, תק-מח 2002(ו) 3005 (2000). [16] רע"א 4710/00 גושן נ` סמינריון גבעת חביבה, פ"ד נה(2) 426 (2001). [17] ת"א (ת"א-מחוזי) 1516/07 הליקון בע"מ נ` קליינשטיין יוהאן-פרוז, פדאור 07(40) 414 (2007). [18] ע"א 550/75 מורלי נ` בגון, פ"ד ל(2) 309, עמ` 319 (1976). [19] ת"א (שלום-נתניה) 7252/05 מנהל מקרקעי ישראל תל אביב נ` כהן הברון, פדאור 07(26) 76 (2007) . [20] בית המשפט דחה בעניין זה את הבקשה לעיכוב ההליכים שהגיש המבקש מסיבות אחרות הקשורות בנכונותו לקיים את ההליך, אך קבע לעניין קיומו של הסכם החכירה כי הוא תקף, לרבות תניית הבוררות שבו. [21] ת"א (מחוזי-חי`) 699/04 נווה זיו- אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית כפרית בע"מ נ` בצר, פדאור 05(27) 445 (2005). [22] המ` (מחוזי-ת"א) 5201/96 עדן נ` קונסטנטין ואח` (לא פורסם). [23] ע"א 241/81 שמן תעשיות בע"מ נ` חברת תבלין בע"מ, פ"ד לט(1) 561 (1985). [24] בג"ץ 760/79 דיין נ` בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד(3) 820, בעמ` 823. [25] רע"א 4710/00 גושן נ` סמינריון גבעת חביבה, פ"ד נה(2) 426 (2001). [26]בג"צ 816/98, 2135, 2486 אמינוף ואח` נ` אלטלף ואח`, פ"ד נב(2) 769 (1998). [27] ע"א 207/82 כהן נ` בלומברג, פ"ד לט(1) 146 (1985). [28] ע"א 128/88 נחמני נ` פרץ, פ"ד מד(1) 475 (1990). [29] ה"פ (מחוזי-ת"א) 608/06 קרבס נ` אלפנדרי, תק- מח 2007(2) 8819 (2007). [30] רע"א 6233/02 אקסטל בע"מ נ` קאלמא ווי תעשיה, שיווק אלומיניום זכוכית ופרזול בע"מ, פ"ד נח(2) 634 (2004).
*ד"ר ישראל שמעוני, עו"ד בורר ומגשר, מומחה לבוררות, פתרון סכסוכים ומחלוקות בין בעלי דין בתחומים שונים מזה שנים ארוכות. ד"ר שמעוני הוא מחבר הספר `אופק חדש בבוררות` (מהדורה ראשונה ושנייה), יוזם ומנסח תיקון מס` 2 לחוק הבוררות והצעת החוק "בוררות חובה". שימש סגן נשיא לשכת עורכי הדין בישראל בשנים 2003-2007, מייסד ומשמש כיו"ר המוסד לבוררות `יתרו`.
