מאת ישראל שמעוני, עו"ד ובורר על פי סעיף 22(ד) לחוק, בית המשפט מוסמך לתקן את פסק הבורר אם נפלו בו, כזכור, טעויות מסוג טעות-סופר, פליטת-קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב, וכיו"ב או שהפסק לקוי בעניין שאינו נוגע לגוף הסכסוך. על בית המשפט לתקן את הפסק בדיון על אישור או ביטול הפסק. וזאת, אף אם מצידם של הצדדים לא הייתה פנייה לבורר או שהייתה פנייה והבורר לא החליט בה.
הגישה המצמצמת והגישה המרחיבה
ראוי לציין בהקשר זה את הדיון הנרחב בסוגיית תיקון הפסק על ידי בית המשפט לפי סעיף 22(א), שממנו ניתן ללמוד על קיומן של הגישה המצמצמת והגישה המרחיבה. לדברי השופט חשין ברע"א 6886/03[1], רשימת העילות התיקון שבסעיף 22 כוללת בעיקר "נושאים שניתן לתארם כנושאים טכניים ושוליים לעיקרי הפסק. והרשימה סוגרת ומסוגרת, כיריחו בשעתה ובמקומה, אין להוסיף עליה ואין לגרוע ממנה". מנגד, קיימת הגישה שאותה נוקט בית המשפט העליון כיום כפי שהיא משתקפת בבירור בפסיקתו של השופט רובינשטיין. לגישתו, יש להציל מכליה את מוסד הבוררות ולמנוע התדיינויות נוספות. לפיכך, גם כאשר הייתה פנייה לבורר והבורר לא הסכים לתקן את הפסק, יש לבית המשפט סמכות לתקנו[2]. לדעתנו, יש לגישה המרחיבה טעם רק במקרים בהם הצדדים בחרו לנהל את הליך הבוררות ללא אפשרות ערעור על פסק הבורר- אלא רק בדרך של ביטול, אך אם הצדדים בחרו לנהל את הליך הבוררות במסלול של ערעור בפני בורר או ערעור ברשות לבית המשפט על פסק הבוררות, אין עוד צורך בגישה המרחיבה ויש לפרש בצמצום את העילות שבסעיף 22 לחוק.
פסקי בורר ששאלת תיקונם נדונה בבית המשפט
הבורר לא ציין אם ההצמדה שקלית או דולרית ברע"א 1285/05[3], נתגלעה מחלוקת בין הצדדים לעניין קביעת הבורר בדבר הפרשי ההצמדה שיתווספו לסכום שאותו חבה המשיבה למבקשת. לגישת המבקשת, כעולה מן ההתדיינויות, יש להצמיד את שכר הטרחה לשער השקל במועד הקובע בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן. לעומתה טוענת המבקשת, כי יש להצמיד את שכר הטרחה לשער הדולר. המבקשת פנתה פעמיים לבורר לתיקון הפסק והבורר החליט כי אינו רואה מקום לתיקון ולהבהרה. המבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי שדחה את הבקשה לתיקון הפסק, בקבעו כי אין בו דבר שהוא סתום או בלתי ברור וכי אין התיקון המבוקש בא בגדרי סעיף 22 לחוק.
במקרה כזה, על בית המשפט לבדוק אם בפסק יש ראיות לכוונתו של הבורר. העובדה, שהבורר ערך הבחנה בין הצמדה לריבית, מכוונת את הקורא לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961. התביעה כולה נסובה על הפרשי הצמדה וריבית בשקלים חדשים. כן בית המשפט לא ראה כי בסכום מסוים בהסכם הבוררות שננקב בדולרים יש משום "דולריזציה" של ההצמדות, וכי כל אדם סביר היה סבור שמדובר בהצמדה למדד שהושמטה. אנו מסכימים, עם כל הכבוד, עם תוצאת פסק הדין שמנעה הסתבכויות מיותרות של ההליך. אך, עם זאת, מציקה התחושה, שקיבלה אף רמיזה בפסק הדין של השופט רובינשטיין, שבית המשפט אינו מוסמך לתקן השמטה כזו לפי סעיף 22 (א)(ד) משום שעניינה בהוצאות הצדדים ובשכר הטרחה.
טעות בחישוב
בה"פ (מחוזי-י-ם) 6166/07,[4] חייב הבורר את המבקשים בפיצוי בגין איחור במסירת דירות שלצורך בנייתן התקשרו עם המשיב. המבקשים הגישו בקשה לבית המשפט לתיקון הפסק בטענה, כי נפלה בו טעות בסיכום מספר ימי האיחור במסירת הדירות. הבורר כתב בפסקו הסעיפים בסעיף 49, כי יש להוסיף למועד המסירה החוזי: "21 ימים נוספים בגין העבודה הנוספת אשר נדרשה כתוצאה מקיום האגף האסור בבנייה." בחישוב בסעיף 51 לפסק לא הופיעו 21 הימים הללו ובית המשפט קבע כי מדובר בטעות אריתמטית שמקורה בהיסח הדעת: במקום שלושה נתונים חושבו על ידי הבורר שני נתונים. במקרה דנן, הוגשה לבורר בקשה לתיקון הטעות אך הבורר סירב לתקנה בלי להתייחס לאופיה הטכני של הטעות שנפלה בפסק. על כן, בית המשפט ראה בית המשפט מקום להתערב בהחלטת הבורר, והפסק הוחזר לבורר לתיקון.
הייתה פנייה לבורר לתיקון הטעות והבורר לא החליט בה
כלשון החוק, ניתן לפנות לבית המשפט במקרה שבו לא הייתה פנייה לבורר לתיקון הפסק. ובמקרה שהייתה פנייה אך הבורר לא הכריע בה, לדוגמה אם חלפו 30 ימים והבורר טרם הכריע בבקשה, תישאל השאלה אם ניתן להגיש לבית המשפט בקשה לתיקון פסק בורר לאחר שהוגשה לבורר בקשה לתיקון הפסק אך החליט שלא לתקן את פסקו. האם יש לבית המשפט סמכות מקבילה לזו של הבורר מקום שהבורר לא סבר כי מדובר בטעות? בפרשת תימורים[5], עמד בית המשפט על גדריה של סמכות התיקון הנתונה לערכאה השיפוטית ופסק הבוררות תוקן שם ברוב דעות. בית המשפט סבר כי מסורה סמכות מקבילה לפי סעיף 22 לחוק, ראוי לציין בהקשר זה כי לדעת פרופ` אוטולנגי בספרה, בית המשפט אינו מוסמך ואין לו סמכות מקבילה לתקן את הפסק לאחר שהבורר סירב לתקנו. מחד גיסא, המדיניות השיפוטית, הדוגלת בריסון התערבותם של בתי המשפט בפסקי בוררות,[6] מבכרת את תיקון הפסק על פני ביטולו. וכמצוות סעיף 26 לחוק הבוררות:
"לא יבטל בית המשפט את פסק הבוררות כולו, אם ניתן לבטלו בחלקו, להשלימו, לתקנו, או להחזירו לבורר".
מאידך גיסא, עדיין יש לזכור כי המחוקק לא הזכיר את סמכותו המקבילה של בית המשפט בסעיף 22 ולכן, לא ברור הדיבור: "או שהייתה פנייה והבורר לא החליט בה", אם הכוונה היא גם למקרים בהם החליט שלא לתקן את הפסק. לדעתנו, יש לבחון בכל מקרה לגופו את סירובו של הבורר לתקן את הפסק. לעתים, הבוררים פועלים מאינטרסים, כגון ענייני שכר טרחה, ולא ירצו לעסוק בפסק לאחר שניתן. ייתכן גם כי שכחו במה היה מדובר ומה היו פרטי המקרה. ולכן, במקרה שבו ברור עובדתית ובו עולה מהפסק כי מדובר בטעות חישובית או בהשמטה ברורה בסבירות גבוהה, יש סמכות לבית המשפט להכריע, מטעמים של צדק טבעי, בשאלת התיקון לאחר שהבורר סירב לתקן. בה"פ 6166/07[7] טעה הבורר טעות אריתמטית ברורה, והתוצאה סתרה את הפסק שכתב. בכל זאת, כשהוגשה לו בקשה לתיקון, הוא סירב לתקן את הפסק. לגישתו, מהווה הבקשה במהותה ערעור על פסק הבוררות ואשר על כן אין לו סמכות להיענות לה. תשובה עניינית לטעות שנפלה בסיפא לפסק, לא ניתנה. לכן, הסירוב הבלתי מנומק של הבורר במקרה דנן לא הפריע לביצוע התיקון על ידי בית המשפט[8]. בית המשפט דן בשאלה: האם אי ציון רכיב המע"מ בפסק הבוררות עולה כדי "פליטת קולמוס" או "השמטה" כמובנם לפי סעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות. בית המשפט פסק כי:
בשאלה זו אין קביעה נחרצת בפסיקה, אולם הגישה הנוהגת היא כי כאשר פסק הבוררות "שותק" לגבי רכיב המע"מ ועולה בקשה על ידי מי מבעלי הדין לתקן את פסק הבוררות ולהוסיף את רכיב המע"מ, אין התיקון מהווה תיקון "טכני" ומשכך הבורר אינו מוסמך לבצעו, להבדיל ממצב דברים בו נפלה שגגה באופן חישוב המע"מ על ידי הבורר עצמו.
אף אם ייקבע כי רשאי הבורר לתקן את פסק הבוררות ולהוסיף את רכיב המע"מ מן הטעם שהדבר יתפרש כ"תיקון טכני", הרי שמרגע בו פסק הבוררות אושר ובקשת התיקון מוגשת לאחר שפסק הבוררות אושר - אין עוד הבורר רשאי לתקן את הפסק; מרגע אישורו, פסק הבוררות משנה מטיבו והופך לפסק דין לכל דבר ועניין, קרי – ל"יציר פסיקה שיפוטית", וכיוון שכך אין בידי הבורר פררוגטיבה לשנות מתוכנו.
בית המשפט עצמו אינו מוסמך לתקן פסק דין המאשר פסק בוררות לאחר שזה אושר בידי בית משפט מוסמך; סעיף 81 לחוק בתי המשפט("תיקון טעות בפסק דין") אינו חל על תיקון פסק דין שאישר פסק בוררות, שכן על תיקון פסק בוררות בידי בית המשפט חולשות הוראות ספציפיות של חוק הבוררות .
המועד להגשת הבקשה לבית המשפט לתיקון הפסק
המחוקק הסדיר את ההתנגשות העלולה להיווצר כתוצאה מהגשת בקשה לבית המשפט לביטול פסק ומהגשת בקשה לבורר לתיקון הפסק על פי סעיף 22 לחוק. החשש הוא מפני החמצת התקופה להגשת הבקשה לביטול אם תוגש בקשה לבורר לתיקון הפסק. לפי סעיף 27(ב), במקרה בו הוגשה פנייה לבורר לפי סעיף 22 יתחיל מניין הימים מהיום שבו הבורר החליט או שהיה צריך להחליט בפנייה. כאשר מתקיים דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו, לפי לשון החוק בסעיף 22(ד), ניתן לטעון לגבי התיקון והמועדים ייקבעו בהתאם למועדי הגשת הבקשה לביטול או לאישור הפסק[9]. כאן עולה השאלה מה הדין במקרה שבו מעוניין בעל דין לנסות לבקש תיקון טעות ואם מהלך זה לא יצלח, להגיש בו זמנית בקשה לביטול הפסק. ככל הנראה, יהא על המבקש לטעון טענות חלופיות, לדוגמה: אם לדידו של צד, הבורר לא ציין אם מדובר בהצמדה לשקל או לדולר, יש לטעון טענות חלופיות, האחת, לתיקון הפסק עקב השמטה, והשנייה לביטול הפסק בעילה שהבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו לפי סעיף 24(5).
[1] רע"א 6886/03 הדרן 2000 נ` מכבי נתניה, מאגר נבו, פסקה 23, לעיל ה"ש 51. [2] ראו רע"א 1285/05 אלון כהן בע"מ נ` פרומודקס בע"מ, מאגר נבו (14.5.2006). [3] רע"א 1285/05 אלון כהן בע"מ נ` פרומודקס בע"מ, שם. [4] ה"פ (מחוזי- י-ם) 6166/07 משאל הנדסה ואח` נ` לוי, מאגר נבו (29.10.2007). [5] ע"א 388/81 תימורים - מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ` משתלות וייצמן סול כהנא בע"מ, פ"ד לו(4) 253 (1982). [6] רע"א 3680/00 גמליאלי נ` מגשימים, פ"ד נז(6) 605,616 (2003), וראו גם ה"פ (מחוזי-י-ם) 6166/07 מישאל הנדסה ובנייה (1999) נ` לוי (לא פורסם). [7] ה"פ (מחוזי-י-ם) 6166/07 מישאל הנדסה ובנייה (1999) נ` לוי, לעיל. [8] למרות זאת, ראוי להדגיש כי בפסק דין זה, ציינה השופטת שטרנברג-אליעז כי לבית המשפט סמכות מקבילה לתקן את הפסק לאחר סירובו של הבורר לתקנו. ראו גם עניין רע"א 1285/05 אלון כהן בע"מ נ` פרומודקס בע"מ, לעיל ה"ש 60.
*ד"ר ישראל שמעוני, עו"ד בורר ומגשר, מומחה לבוררות, פתרון סכסוכים ומחלוקות בין בעלי דין בתחומים שונים מזה שנים ארוכות והינו מחבר הספר `אופק חדש בבוררות` (מהדורה ראשונה ושנייה), יוזם ומנסח תיקון מס` 2 לחוק הבוררות והצעת החוק "בוררות חובה". שימש סגן נשיא לשכת עורכי הדין בישראל בשנים 2003-2007, מייסד ומשמש כיו"ר המוסד לבוררות `יתרו`.