כאשר צדדים להסכם בוררות קובעים מנגנון של ערעור כחלק מהליך הבוררות, הן תיחום סמכות הבורר והן תיחום סמכות הבורר (או הבוררים) הדן בערעור מסור לידי הצדדים להסכם. מקום שהצדדים לא קבעו אחרת, ההנחה היא שסמכות הבורר שנתן את הפסק נושא הערעור זהה לסמכות הבורר הדן בערעור; לאמור: בורר הדן בערעור אינו מוסמך ליתן פסק דין שהבורר שעל פסקו מערערים לא היה מוסמך לתיתו, ואם עשה כן, קמה לצד שנפגע מכך עילת ביטול לפי סעיף 24(3) לחוק.
כדי להביא לביטול של פסק בוררות בעילה לפי סעיף 24 (4) לחוק – לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו - יש להראות שהבורר דחה בקשה לאפשר הבאת ראיות רלבנטיות שהיה בהן כדי להשפיע על פסק הבורר, וסירב לבקשה ללא הצדקה. אולם, קיימת אפשרות של קיפוח זכותו של בעל דין להביא ראיות גם ללא שבעל הדין פנה אל הבורר בבקשה להציג ראיות. אפשרות זו מתקיימת מקום שהבורר מכריע את הדין על יסוד עילה שלא נטענה בכתבי הטענות שהוגשו לבורר, והמסד העובדתי להכרעת הבורר על פי עילה זו שונה מהמסד העובדתי הרלבנטי להכרעת הסכסוך על פי הפלוגתאות העולות מכתבי הטענות שהוגשו לבורר. הכרעה כזו של הבורר מקפחת את זכותם של בעלי הדין להביא ראיות, הגם שבפועל לא פנו אל הבורר בבקשה להביא ראיות.
