בוררות - פסק בוררות – הליך שלאחר הפסק
הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), קובעת כי ערעור על החלטות לפי חוק הבוררות טעון רשות.
השאלה – בקליפת אגוז- העולה בעניין זה היא האם במקום שבו הוגש הליך לאחר נתינת פסק-הבורר, וההליך נסב על עניין הקשור בקשר ענייני הדוק לעניינים שנדונו בבוררות – כגון תובענה בדבר ביצועו ומימושו של פסק-הבורר – קמה תחולה לסעיף 38 לחוק הבוררות?
בית המשפט העליון ענה בחיוב לשאלה זו וקבע כי:
" מסקנה זו נגזרת מן התכליות המונחות ביסודו של סעיף 38 לחוק הבוררות, ובהן ייעול ההליכים, החשתם וצמצום ההתערבות של בתי המשפט בענייני בוררות; מסקנה זו גם מונעת תוצאה בלתי-רצויה שלפיה `בעוד שהחלטה המאשרת פסק-בוררות מצריכה רשות לצורך ערעור עליה, הרי החלטה העוסקת בביצוע ובמימוש של אותו פסק-בוררות תהא נתונה לערעור בזכות ללא צורך בקבלת רשות` "
בית המשפט העליון מבהיר כי אמת המידה המכרעת לעניין תחולתו של סעיף 38 לחוק אינה המסגרת הדיונית שבה התקיים ההליך או הדין המהותי שחל על הסוגיה, אלא עוצמת הזיקה העניינית בין ההליך לבין ענייני הבוררות.
תוצאה זו מובילה אותו אל המסקנה כי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מהווה "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה" -לצורך סעיף 38 לחוק המורה: "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט תשי"ז-1957; החלטה של רשם לפי חוק זה ניתנת לערעור לפי סעיף 8(ב) ו-(ד) לפקודת הרשמים, 1936." - ועל כן, הערעור עליו טעון רשות.
***
דעת ד"ר שמעוני כי הוראת סעיף 38 לחוק חלה לא רק על החלטות בענייני בוררות המנויים במפורש בחוק הבוררות, אלא גם על "החלטות חיצוניות" שבמרכזן עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות .
הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, אשר משתלבת במערך הכללי של חוק הבוררות, חותרת לייעול ההליכים ולסיומם המהיר.
הפסיקה הוסיפה את הצורך לחזק את מוסד הבוררות, להגביל את התערבות בית המשפט בהליכי הבוררות ולמנוע ניצול לרעה של ההליכים בבית המשפט על-מנת להכשיל את הבוררות ולעכבה.
הצורך ברשות ערעור, מגשים מטרות ראויות אלה ויוצר מסננת דיונית החוסמת ערעורי סרק.
זאת ועוד, נפסק כי הפרשנות הרחבה להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות משמרת את ההרמוניה הדיונית ומונעת אבחנה בלתי-מוצדקת בין החלטות שונות באותו תחום, מבחינת דרכי הערעור עליהן (ראו גם רע"א 169/10 באבאזדה נ` באבאזדה(לא פורסם, 28.3.2010)).
לקריאת פס"ד המלא לחץ כאן!
גני עינב (בניה מעולה) בע"מ נ` יאיר בן דוד
בית המשפט העליון
רעא 3522/10 פסק דינו של כב` השופט י` דנציגר
בוררות – ביטול פסק בורר– אי התייצבות לדיון
נשוא פסק דינו זה של כב` השופט דנציגר, הינה החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים לדחות בקשת "ביטול פסק בורר" על יסוד אי התייצבותו של ב"כ המבקש -מאחר שלא המציא אישור כדין לאי-התייצבותו- חרף העובדה כי המבקש עצמו התייצב.
המסגרת הנורמטיבית המסדירה את התוצאות הנובעות מאי התייצבות לדיון מצויה בתקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי; תקנה שכוחה יפה גם לגבי הליכים הנדונים בבתי המשפט הנוגעים לענייני בוררות, לאור האמור בתקנה 2 לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, התשכ"ט-1968.
בדונו בסוגיה זו ביקש בית המשפט לענות על שתי שאלות אשר יובילוהו להכרעה בעניין:
1. האם תקנה 157(3) חלה בנסיבות העניין. דהיינו, האם לצורך קביעת היעדר התייצבות לדיון צריך להבחין בין בעל הדין עצמו לבין בא כוחו שמונה לייצגו כדין.
2. במידה והשאלה הראשונה תיענה בחיוב, יבדוק בית המשפט מה הן הנסיבות בהן תדחה תובענה בשל אי התייצבות
בית המשפט קבע כי הפרשנות למונח "תובע" או "נתבע" בהקשר לתקנה 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי נגזרת מתכלית התקנה - ליתן בידי בית המשפט כלי שיבטיח את ניהולו היעיל והתקין של הדיון, ללא עיכובים בלתי נחוצים - למנוע פגיעה בבעל הדין שכנגד, בבית המשפט ובאינטרס הציבורי. על יסוד תכלית זו בית המשפט מונה שלושה מצבים עיקריים בהם התובע או המבקש עצמו מתייצב לדיון אך בא כוחו אינו מתייצב לדיון:
1. בעל הדין מבקש לקיים את הדיון כסדרו ולייצג את עצמו ובית המשפט נוכח כי הדבר אפשרי ולא יגרום לפגיעה בבעל הדין עצמו, בבעל הדין שכנגד או בבית המשפט.
2. בעל הדין מבקש לדחות את הדיון ומסרב לייצג את עצמו או לשתף פעולה עם בית המשפט ועם הצד שכנגד, למשל: מתנגד להיחקר בהיעדר בא כוחו.
3. בעל הדין מבקש לקיים את הדיון ולייצג את עצמו אך בית המשפט סבור כי הדבר אינו אפשרי שכן יהיה בכך לפגוע בבעל הדין עצמו או בבעל הדין שכנגד או בבית המשפט.
מכיוון שרק במצב הדברים הנזכר בחלופה 1, לא ניתן לראות באי התייצבותו של עורך הדין כ"אי התייצבות" לעניין תקנה 157(3) לתקנות סדרי הדין -חלופה אשר לא התקיימה בעניין זה -עבר בית המשפט לדון בשאלה מס` 2; ההלכה בדבר הנסיבות בהן תדחה תובענה בשל אי התייצבות מונה שני תנאים מצטברים:
1. ברור על פני הדברים כי אין בכוחו של התובע להצביע על עילה בת-תביעה העשויה להקים זכות לסעד, ומשכך דחיית התובענה ממילא לא תגרום לעיוות דין.
2. אי ההתייצבות איננה תולדה של תקלה בלתי מכוונת מצד התובע, כי אם הבעה של זלזול חמור ומופגן כלפי בית המשפט
בית המשפט מצא כי תנאים אלו אינם מתקיימים ומכאן כי קיבל את הערעור והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. כאן המקום להעיר כי אי התייצבות לדיון אינה מהווה, כשלעצמה,עילה לדחיית תובענה,אלא בנסיבות חריגות ביותר.
***
עוד בעניין זה ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי ( מהדורה עשירית,2009) עמ` 641
לקריאת פס"ד המלא לחץ כאן!
