בית המשפט העליון - החלטתו של כבוד הרשם גיא שני בוררות - פסק בוררות – הליך שלאחר הפסק
הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), קובעת כי ערעור על החלטות לפי חוק הבוררות טעון רשות. השאלה – בקליפת אגוז- העולה בעניין זה היא האם במקום שבו הוגש הליך לאחר נתינת פסק-הבורר, וההליך נסב על עניין הקשור בקשר ענייני הדוק לעניינים שנדונו בבוררות – כגון תובענה בדבר ביצועו ומימושו של פסק-הבורר – קמה תחולה לסעיף 38 לחוק הבוררות?
בית המשפט העליון ענה בחיוב לשאלה זו וקבע כי: " מסקנה זו נגזרת מן התכליות המונחות ביסודו של סעיף 38 לחוק הבוררות, ובהן ייעול ההליכים, החשתם וצמצום ההתערבות של בתי המשפט בענייני בוררות; מסקנה זו גם מונעת תוצאה בלתי-רצויה שלפיה `בעוד שהחלטה המאשרת פסק-בוררות מצריכה רשות לצורך ערעור עליה, הרי החלטה העוסקת בביצוע ובמימוש של אותו פסק-בוררות תהא נתונה לערעור בזכות ללא צורך בקבלת רשות` "
בית המשפט העליון מבהיר כי אמת המידה המכרעת לעניין תחולתו של סעיף 38 לחוק אינה המסגרת הדיונית שבה התקיים ההליך או הדין המהותי שחל על הסוגיה, אלא עוצמת הזיקה העניינית בין ההליך לבין ענייני הבוררות.
תוצאה זו מובילה אותו אל המסקנה כי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מהווה "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה" -לצורך סעיף 38 לחוק המורה: "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט תשי"ז-1957; החלטה של רשם לפי חוק זה ניתנת לערעור לפי סעיף 8(ב) ו-(ד) לפקודת הרשמים, 1936." - ועל כן, הערעור עליו טעון רשות.
