בית המשפט העליון - פסק דינו של כב` השופט י` דנציגר בוררות – הסכם הבוררות– הצדדים להסכם
אני מצרף את פסק דינו של כב` השופט י` דנציגר. לפנינו שתי בקשות רשות ערעור אשר הוחלט לדון בהן במאוחד. אנו בחרנו להתמקד בבקשה השנייה המופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (השופטת י` שבח), במסגרתו אישר בית המשפט את קביעתו של הבורר כי המבקש - מתוקף הסכמתו במהלך הבוררות לשמש ערב לחיוביו של אחד הצדדים במסגרת הסדר שנקבע בה - מהווה צד לבוררות.
בית המשפט, באוביטר דיקטום,מחזק את הקביעה לפיה: מכוח הסכמה משתמעת עשוי אדם להיחשב צד להסכם בוררות גם אם לא חתם עליו באופן פורמאלי. בכך, מצדד הוא בעמדתו של בית המשפט קמא לפיה: מקום בו לקח המשיב חלק פעיל בבוררות והציע מיוזמתו לשמש ערב לאחד הצדדים לבוררות (שרבט) - במסגרת הסדר שנערך במהלך הבוררות עצמה וקיבל תוקף של החלטת בורר – לא תתקבל טענתו כי החלטת הבורר אינה מחייבת אותו; הסיבה לכך היא שבמעשיו אלו הפך להיות צד לבוררות. עמדתו זו של כב` השופט דנציגר נסמכת על ברע"א 8523/05 החברה המרכזית לפיתוח השומרון בע"מ נ` מזי את יחזקאל בע"מ (2010) (פורסם בנבו) שם נקבע, בין השאר:
כללי היסוד, המונעים חריגה מהבסיס ההסכמי של הבוררות, אינם עומדים בסתירה לצורך העולה, לעיתים מזומנות, לפרש את הסכם הבוררות על פי תכליתו ועל פי אומד דעת הצדדים לו.
פרשנות זו עשויה להתייחס, בין היתר, למיתחם השאלות שבמחלוקת שההסכם מתכוון לחול עליהם, ואף לזהות הצדדים לבוררות שההסכם מתפרש עליהם.
מכח הסכמה משתמעת של הצדדים, עשוי אדם להחשב צד להסכם בוררות גם אם לא חתם עליו כצד פורמלי.
פרשנות הסכם הבוררות, הן לענין עילות המחלוקת והן לענין זהות הצדדים הכפופים לבוררות, נשלטת על ידי הכללים המקובלים של פרשנות חוזים.
יש לפרש את הסכם הבוררות על פי אומד דעת הצדדים, המשתקף במטרות, ביעדים ובאינטרסים שהצדדים בקשו להגשים במשותף.
על אומד דעת זה ניתן לעמוד מתוך לשון החוזה והנסיבות החיצוניות לו.
בנסיבות מסוימות, אומד דעת הצדדים להסכם בוררות יצביע על כוונת הצדדים לאפשר הרחבה של עילות התביעה להכרעה בבוררות, או על הוספת צדדים לבוררות, עם או בלי קשר להוספת העילות, וכן על עניינים נוספים שהבוררות אמורה לעסוק בהם, אף שאינם מוצאים ביטוי מפורש בהסכם הכתוב.
במקרים אחרים, הדבר עשוי להילמד מהנסיבות האופפות את דרך ההתקשרות ההסכמית.