בית משפט מחוזי חיפה- פסק דינו של כב` השופט יצחק עמית בוררות – הסכם הבוררות – פגם בחתימת ההסכם
רקע: המבקשת (להלן: "סלנר") היא חברה לביצוע עבודות הנדסה אזרחית. בשנים 1998-2000 זכתה המבקשת במספר מכרזים שפרסמה המשיבה (להלן: "העירייה") לביצוע מספר פרויקטים בעיר נהריה. במהלך ביצוע העבודות על ידי סלנר, נתגלעו בינה לבין העירייה חילוקי דעות כספיים, לאור טענת סלנר כי ביצעה עבודות נוספות החורגות בהרבה מהמכרז המקורי, אך העירייה סירבה לשלם תמורתן. "בתקופת התפר" שבין ההכרזה על ביטול הבחירות לבין כניסתו של ראש העיר החדש (ולד) נחתם הסכם בוררות בין ראש העיר היוצא (פרומר) וחברת סלנר. תוקפו של הסכם בוררות זה - שנחתם על ידי העירייה ללא חותמת וללא חתימת הגזבר או המזכיר - היא הסוגיה העומדת בבסיס תובענה זו.
השאלות בהן בחרנו להתמקד,כפי שהן עולות מפסק דין זה, הן:
תחולת סעיף 203 לפקודת העיריות (להלן "הפקודה") על הסכם בוררות
האם ניתן לרפא את הפגם בחתימה –ע"פ הדרישה בסעיף 203 לפקודה- לאור התנהגות הצדדים
היחס בין סעיף 203 לעקרון תום הלב, מניעות, הבטחה מינהלית, השבה, עשיית עשר ושאר ירקות
בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי:
תחולת סעיף 203:
סעיף 203 מציב דרישות צורניות נוקשות, שנועדו להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי ציבור. דרישת החתימה המיוחדת אינה ראייתית (פרובטיבית) גרידא, אלא דרישה קונסטיטוטיבית, המקימה את התחייבותה של העירייה. ככלל, בית המשפט לא יתן תוקף להסכם שאינו עומד בדרישות הסעיף, גם במקרים בהם יוביל הדבר לכאורה לעיוות דין.
הסכמה להליך של בוררות נתפסת כעניין רציני ובעל השלכות, ולא כ"הוראת ביצוע" של הסכם קודם.על כן,טענה לפיה: סעיף 203 לפקודה לא חל כלל על הסכם בוררות - שכן הסכם בוררות הוא בבחינת הוראת ביצוע במסגרת חוזים שכבר נחתמו, ודי בהוראת ראש העיר לבדה על מנת ליתן תוקף להסכם הבוררות – להידחות, הן מן הטעם שהליך בוררות כרוך בעלויות כספיות, והן בשל ההשלכות והנפקויות שיש להליך בוררות על הצדדים לו.
מבלי לקבוע מסמרות בעניין ,שכן הוא אינו נדרש במקרה זה, "הלכת יסוד המעלה" קובעת כי הסכם בוררות הוא חוזה שיש בו התחייבות כספית מטעם העירייה וככזה עליו להיות חתום על ידי ראש העיר והגזבר בצירוף חותמת העירייה- ע"פ ההוראה שבסעיף 203(א) לפקודה.
האם ניתן לרפא את הפגם בחתימה לאור התנהגות הצדדים
בית המשפט מקבל בעניין זה את דעתה של פרופ` אוטולנגי. לשיטתה של אוטולנגי, במקרה של תאגידים ציבוריים, להבדיל מאדם פרטי, דרישת החתימה היא קונסטיטוטיבית ולא ראייתית, ולכן ראוי שהוראות החתימה של התאגיד יגברו על הוראות חוק הבוררות בעניין זה. עם זאת, לאחר שהרשות עצמה פעלה במסגרת הסכם שלא נחתם כדין, אין לאפשר לה להתחמק מאחריותה בשל כך, וניתן, בנסיבות המצדיקות זאת (כמו מניעות או חוסר תום לב), לצרף את חתימת הרשות על מסמכים אחרים הקשורים באותה בוררות, כמו הפנייה למינוי בורר, הפנייה לבורר עצמו, תשלומים לבורר וכו`. זאת, באנלוגיה לדרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. לגבוי עמדתו זו ציין בית המשפט את שנעשה בפרשת עיריית נתניה. שם נקבע כי ניתן להפעיל את מנגנון הבוררות גם מכוח החלטות מועצת העירייה והתכתובות בנוגע לבוררות.
היחס בין סעיף 203 לעקרון תום הלב,מניעות,הבטחה מנהלית,השבה,עשיית עשר ושאר ירקות
בית המשפט יוצא מנקודת הנחה כי ייתכנו מצבים בהם ניתן יהיה לגבור על הוראת סעיף 203(א) לפקודת העיריות, מכוח עקרון תום הלב או עקרונות אחרים.
הסכם שנחתם בניגוד להוראת סעיף 203(א) לפקודת העיריות, הוא לכאורה חוזה שכריתתו היא בלתי חוקית, ויחולו הוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
באספקלריה של חוזה בלתי חוקי, יש להבחין בין מצב בו מבקשת העירייה להתנער מהסכם שנחתם שלא כדין, לאחר שצד שינה את מצבו בהסתמך על ההסכם או לאחר שכבר ביצע את חלקו בהסכם, לבין מצב בו ההסכם טרם בוצע.
כאשר קבלן/ספק/נותן שירותים בהסכם שנכרת שלא כמצוות סעיף 203(א) לפקודת העיריות כבר ביצע את חלקו בחוזה, ייתכן כי בית המשפט יפעיל את סמכותו לפי סעיף 31 סיפא לחוק החוזים ויורה לרשות המקומית לשלם את התמורה החוזית מכוח התחייבותה, או שמא יורה על שכר ראוי מכוח דיני עשיית עשר ולא במשפט.
החלת עקרון ההבטחה המינהלית כדרך להתגבר על דרישת סעיף 203(א) לפקודה, טרם נדונה בפסיקה. על פניו, החלת דוקטרינה זו, עשויה לרוקן מתוכן את הדרישה הקונסיטוטיבית הקבועה בסעיף זה.
