חידושי פסיקה
מודל הנדסה חברה לבניין בע"מ נ` אביב שקד
בית המשפט העליון
רע"א 550-12
פסק דינו של כב` השופט י` דנציגר
בוררות – הליכים – חברה בהליך פירוק
בוררות – פסק בורר – תוקפו
רקע:
לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י` שבח), במסגרתו ביטל בית המשפט פסק בוררות שניתן כנגד חברה וכנגד מנהלהּ שערב לחובותיה, לאחר שניתן צו פירוק בעניינה של החברה.
המבקשת ,בבקשה זאת, נקשרה עם חברה האחראית לביצוע פרויקט הרחבת קיבוץ בחן. עקב חילוקי דעות כספיים סיימו החברה והמבקשת את יחסיהם החוזים ובהליך בוררות שנוהל בין השתיים נקבע כי המשיב, מנהל החברה אשר ערב באופן אישי לכל התחייבויותיה כלפי המבקשת - מחויב ביחד עמה בתשלום החוב.
בית המשפט המחוזי אשר דן בבקשת המנהל לביטול פסק הבוררות קבע כי הבורר לא היה מוסמך להמשיך בהליכי הבוררות מעת שניתן צו פירוק זמני בעניינה של החברה ובפרט לא היה רשאי להכריע בחובו של מנהלה. עוד קבע כי, בנסיבות העניין היה על המבקשת להגיש תביעת חוב במסגרת הליך הפירוק, שם, רק באם טענותיה היו מתקבלות הייתה קמה לה זכות להיפרע מן המנהל באופן אישי. על קביעות אלו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור.
טענות הצדדים:
לטענת המבקשת קביעת בית המשפט המחוזי כי חיובו של מנהל החברה הוא משני וטפל לחובה של החברה וכי לא ניתן היה לפעול כנגדו טרם הושג פסק דין לחובתו הינה שגויה. נטען כי מדובר בחיוב ביחד ולחוד, ולכן כל שנדרש הנושה לעשות על מנת לחייב את הערב בתשלום החוב הוא לפנות בדרישה מוקדמת אל החייב העיקרי לפי סעיף 8 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967.
מנגד טען המשיב כי ממועד שניתן כנגד החברה צו פירוק לא הייתה לבורר סמכות כלשהי להמשיך לדון בעניינה, ובוודאי שלא הייתה לו סמכות לפסוק כנגדה מאום. לטענתו, ממועד שהחלו הליכי הפירוק, החברה למעשה לא יוצגה בהליך הבוררות כלל, לא הובאו מטעמה טיעונים, לא נשמעו עדים ולא הובאו ראיות. נטען כי בנסיבות שבהן לא הוכח קיומו של החיוב העיקרי, הרי שאין תוקף לחיוב המשני של הערב. בהקשר זה מדגיש המשיב כי הוא לא היה צד לעסקת היסוד שנערכה בין המבקשת לבין החברה וכי ערבותו קמה כחצי שנה לאחר חתימת ההסכם. עוד טען כי לא עלה בידיו לקיים הגנה – ולו מינימאלית – בהליך הבוררות ובפרט כי הבורר התעלם מבקשותיו להביא עדים ולחוקרם ולקיים הליך הוגן.
בקשת הערעור והערעור התקבלו.
בית המשפט פסק:
1. בית המשפט המחוזי צדק בקובעו כי הבורר לא היה רשאי להמשיך בהליכי הבוררות בעניינה של החברה מעת שניתן צו פירוק זמני בעניינה, כל עוד לא ניתנה לכך רשותו של בית משפט של פירוק. סעיף 267 לפקודת החברות קובע במפורש כי הליכים משפטיים שטרם החלו או שתלויים ועומדים בערכאות יעוכבו וינותבו להליך חדלות הפירעון (למעט החריג הנוגע להליך מימוש בטוחה בידי נושה מובטח, שאינו רלוונטי במקרה דנן), ודינן של הטענות המועלות במסגרתם להתברר על ידי המפרק. כן קבע כי בנסיבות המקרה דנן פסק הבוררות שניתן בעניינה של החברה לאחר שניתן צווי הפירוק הזמני והקבוע אינו מחייב את המפרק.
2. מתן צו הפירוק הזמני לא אמור היה למנוע מהבורר להמשיך את הבוררות בעניינו של המשיב וליתן פסק בוררות בעניינו. לתוצאה זו ניתן להגיע הן במישור דיני הערבות והן במישור דיני הבוררות.
3. צו הפירוק הזמני מעכב את הליכי הבוררות כנגד החברה בלבד, ואין במתן צו כזה בעיצומם של הליכי הבוררות כדי למנוע מהמבקשת מלהמשיך בהליכי הבוררות כנגד המשיב, אשר ערב באופן אישי לחובות החברה (ואינו "ערב יחיד" או "ערב מוגן") ואשר היה צד להסכם הבוררות ונטל חלק בהליכי הבוררות. תוצאה זו עולה בקנה אחד הן עם דיני הבוררות והן עם דיני הערבות.
4. עוד נקבע כי לנוכח קביעתו המנומקת של בית המשפט המחוזי כי בהליכי הבוררות עצמם לא נפל כל פגם, כמו גם לנוכח דחיית טענת מנהל החברה כי הליך הבוררות לא הושלם מכיוון שלא התאפשר לו להביא עדים וראיות לביסוס טענותיו – יש לאשר את פסק הבוררות שניתן כנגד מנהל החברה.
לקריאת פס"ד המלא לחץ כאן!
בנימין עוקשי נ` מזל עוקשי
בית המשפט העליון
רע"א 550-12
פסק דינו של כב` השופט י` דנציגר
בוררות – פסק בורר – תיקונו
בוררות – שטר בוררין – תוקפו
רקע:
לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י` שבח) מיום 12.5.2011 במסגרתו נדחתה בקשת המבקש לאישור פסק בוררות מיום 27.12.2010 (להלן: פסק הבוררות השני).
המבקש והמשיבה הינם בני משפחה הגרים בשכנות על אותה חלקה ברמת השרון. בין השניים התגלע סכסוך הנוגע לגבול שבין שני השטחים שעליהם הם מתגוררים. השניים חתמו על שטר בוררין שמסמיך את הרב יעקב אדלשטיין (להלן: הבורר), לשמש כבורר שיכריע בסכסוך. ביום 13.9.2009, נתן הבורר פסק בוררות לפיו יבוצע תיקון בקו הגבול בין שטחי המבקש והמשיבה וכי תוקם מחיצה ביניהם. המבקש סבר כי הבורר הוטעה על ידי המודד והפנה את תשומת ליבו לכך לאחר מתן פסק הבוררות הראשון. וכך, ביום 27.12.2010, ניתן פסק הבוררות השני בו נקבע ,בין השאר, כי המפה שצורפה לפסק הבוררות הראשון בטלה.
המבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי לאחר מתן פסק הבוררות הראשון בבקשה לאשרו, וביום 8.2.2010 אישר אותו בית המשפט לאחר שלא הוגשה תגובה לבקשה. ביום 7.3.2011, הגיש המבקש בקשה לאישור פסק הבוררות השניתוך שהוא מתבסס על סעיף 6 לשטר הבוררין לפיו "הבורר יהיה מוסמך לפרש או להוסיף על פסק הדין ו/או לשנותו לפי שיקול דעתו". בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לאישור פסק הבוררות השני וקבע כי, משעה שפסק הבוררות הראשון אושר ובקשה לביטול פסק הדין שאישר אותו נדחתה, ועל כך לא הוגש ערעור, הרי שהבורר לא היה מוסמך לתת את פסק הבוררות השני המבטל למעשה פסק בוררות שקיבל תוקף של פסק דין.
מכאן הערעור.
טענות הצדדים:
המבקש טוען כי בית המשפט התעלם מסעיף 26(א) לחוק ומפסיקת בית משפט זה אודותיו לפיהם לבית המשפט סמכות לבטל פסק בוררות על אף שלא מתקיימות העילות שבסעיף 24 לחוק ולכן יכול היה בית המשפט לבטל את פסק הבוררות הראשון ולאשר את פסק הבוררות השני, אף אם הבורר חרג מסמכותו. המבקש מוסיף כי שגה בית המשפט כשפירש את סעיף 6 לשטר הבוררין ככזה המבקש להתיישב עם הוראות סעיף 22 לחוק. המבקש טוען כי סעיף 22 לחוק הינו סעיף דיספוזיטיבי הבא לקבוע ברירת מחדל שעה שהצדדים לא קבעו הסדר חלופי. המבקש טוען גם כי בית משפט רשאי לאשר פסק בוררות מאוחר על אף שקיים פסק בוררות מוקדם יותר באותו עניין, אף אם הפסק המוקדם אושר על ידי בית המשפט.
המבקש טוען גם נגד בקשת המשיבה לבטל את פסק הבוררות השני. לטענתו, לא מתקיימת בענייננו העילות שבסעיפים 24(1) ו-24(3)לחוק ואף מוסיף כי גם אם מתקיימת אחת העילות שבסעיף 24 לחוק לביטול פסק הבוררות השני, הרי שבית המשפט רשאי שלא לבטלו לפי סעיף 26 לחוק ולפי פסיקת בית משפט זה אודותיו.
לטענת המשיבה בקשת המבקש נוגעת אך ורק לעניינם של הצדדים ואינה מעוררת שאלה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בעניין בוררות. לטענתה, המבקש לא עמד בנטל הכבד המוטל עליו להראות עילה לפי סעיף 24 לחוק לפיה יש לבטל את פסק הבוררות הראשון שזכה לאישור של בית המשפט המחוזי, וכן כי כל טענותיו זכו להתייחסות מפורשת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, משעה שאושר פסק הבוררות הראשון על ידי בית המשפט, פקע שטר הבוררין ולא הייתה לבורר כל סמכות לפתוח מחדש את הסכסוך.
הבקשה התקבלה והערעור לגופו נדחה.
בית המשפט פסק:
1. השאלות המצדיקות דיון במקרה דנא הן אלה: האם יכולים צדדים לבוררות להתנות במסגרת הסכם הבוררות על הוראות סעיף 22 לחוק ולהסמיך את הבורר לשנות מפסק הבוררות שנתן? והאם לאור עניין כללביט ניתן לבטל את פסק הדין שאישר את פסק הבוררות הראשון?
2. הוראות סעיף 22 לחוק קובעות כי סמכותו של הבורר לתקן את פסק הבוררות תחומה לעניינים מצומצמים שרובם הינם טכניים באופיים, ומכל מקום אין הכוונה לתיקון מהותי של פסק הבוררות
3. נסיבות המקרה הנוכחי – דחיית בקשת הביטול ואישור פסק הבורר הראשון והפיכתו לחלוט- אינם מאפשרים עוד לפנות לבורר בבקשה לתיקון פסק הבוררות ומכאן כי מתייתר במקרה זה הצורך לדון בשאלת יכולתם של הצדדים להרחיב את הסמכות הנתונה לבורר מכוח סעיף 22(א) לחוק.
4. הדרך להשיג על קביעות הבורר הינה באמצעות בקשה לביטול פסק הבוררות בלבד ובעל דין שלא פנה בבקשה כאמור במועד אינו יכול עוד להשיג על קביעות הבורר בפסק הבוררות.
5. פסק בוררות שאושר ע"י ביהמ"ש, תוקפו הוא כשל פס"ד והבעת הסכמה, מפורשת או משתמעת, להמשיך להתדיין לפני הבורר אינה יכולה להקנות לו סמכות לסטות מפסה"ד.
6. בעניין כללביט היה מדובר בפסק בוררות שניתן בהיעדר התייצבות בעל הדין השני לפני הבורר, וקביעת בית המשפט התבססה על הרציונאל העומד מאחורי ביטול פסק בוררות בהיעדר התייצבות, בדומה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה, ולא בפסק בוררות ששונה או תוקן על ידי הבורר.
