חידושי פסיקה
אסתר יעקב נ` פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ בית המשפט העליון רעא 7177/13 פסק דינו של כבוד השופט י` דנציגר בוררות – פסק בורר – בקשה לביטולובוררות – פסק בורר – ערעור רקע: לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י` שבח) בהפ"ב 34799-03-13 [פורסם בנבו] מיום 16.9.2013, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסק הבורר השני שניתן בסכסוך שנתגלע בין הצדדים. עניינה של בקשה זו בסכסוך שנתגלע ביניהם ביחס לעסקה במקרקעין מושא הסכם בין המבקשים ואימם לבין המשיבות. במסגרת הדיון ,בסכסוך זה, הסכימו הצדדים על העברת המחלוקת להכרעה בהליך בוררות. עוד הוסכם כי הצדדים יוכלו לערער על פסק הבוררות לפני ערכאות השיפוט בהתאם לסעיף 29 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. הסוגיה עליה אנו מבקשים להתמקד, במסגרת בקשת רשות ערעור זאת, הינה חשיבות בחירת "המסלול" על-פיו צד פונה לבית המשפט בבואו להשיג על קביעות פסקו של הבורר. בית המשפט בהתייחסו לסוגיה זו קבע: 1. הלכה ידועה ומושרשת היא כי בבוא בית המשפט להכריע בבקשה לביטול פסק בוררות אין הוא בוחן את פסק הבוררות משל היה ערכאת ערעור. בקשה לביטול פסק בוררות נבחנת על פי עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק אשר זכו לפרשנות מצמצמת על ידי בית המשפט. הלכה זו חלה גם במקרים בהם הסכימו הצדדים כי הבורר יפסוק על פי הדין המהותי, כאשר טעות באופן יישום הדין, להבדיל מהימנעות מעצם יישום הדין, אינה מהווה עילת ביטול, בין לפי סעיף 24(7) ובין לפי סעיף 24(3) לחוק. 2. ערעור על פסק בוררות יכול שייעשה אך בהתאם למתווה שנקבע לכך בסעיף 29ב לחוק, הקובע כי במקום בו התנו הצדדים כי הליך הבוררות יערך בהתאם לדין וכי ניתן יהיה לערער על פסק הבוררות, ביכולתם לערער ברשות בית המשפט על פסק הבוררות, ואף להעלות במסגרת ערעורם טענות בעניין ביטול פסק הבוררות בהתאם לעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק. ואולם, רשות לערער תינתן רק בהתקיים שלושה תנאים: הראשון, כי הטעות שנפלה בפסק הבוררות הינה יסודית; השני, כי הטעות היא ביישום הדין; השלישי, כי יש בטעות לגרום לעיוות דין. 3. בענייננו, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה שכותרתה "בקשת רשות ערעור בקשה לביטול פסק בורר" אשר עיקרה בטעמים לביטולו של הפסק השני בהתאם לעילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(3), 24(4), 24(5) ו-24(10) לחוק. לצד זאת, צוין בבקשה בכלליות כי הבורר טעה טעות יסודית ביישום הדין. 4. לאור העובדה כי בית המשפט המחוזי עמד על הקושי הטמון בבקשה והורה למבקשים להודיע לבית המשפט "אם המדובר בבקשת רשות ערעור או בבקשת ביטול, בשים לב להוראה שבסעיף 29(ב) לחוק הבוררות", ולאור העובדה כי המבקשים לא השיבו מעולם לשאלת בית המשפט המחוזי, קבע בית המשפט כי איננו סבור כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי לדון בבקשת המבקשים כבקשה לביטול פסק בוררות מכוח סעיף 24 לחוק. עוד קבע כי בסוגיה זו עומדת למבקשים לרועץ התעלמותם משאלת בית המשפט ושתיקתם למול טענת המשיבות, אשר יש בהן להשתיקם מלטעון בעניין כעת. 5. בהמשך לדברים, העיר בית המשפט כי אף איננו סבור שבנסיבות העניין התקיימו התנאים למתן רשות ערעור על פסק הבוררות, שהרי, כאמור, לא כל טעות מצדיקה ערעור על פסק הבוררות, אלא אך טעות יסודית, שאינה שולית או נקודתית, אשר נובעת מיישום שגוי של הדין ותוצאתה היא גרימת עיוות דין. בעניין זה, המבקשים לא הראו כי הטעות שלקיומה טענו הינה טעות ביישום הוראות הדין, וכלל לא הצביעו על הוראת דין שלא יושמה כנדרש. טענתם קשורה לממצאים עובדתיים שקבע הבורר העומדים, לכאורה, בסתירה לקביעת בית המשפט המחוזי, וזו אינה עילה המאפשרת לבית המשפט להתערב בפסק בוררות מכוח סעיף 29ב לחוק. עוד קבע בעניין זה כי הוא איננו סבור כי אכן נפלה טעות בפסק השני. לקריאת פס"ד המלא לחץ כאן!
סקורפיו (בשג) בע"מ נ` יוסי לנגוצקי
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
הפב (ת"א) 50666-10-13 פסק דינה של כב` השופטת שבח יהודית
בוררות – פסק בורר – בקשה לביטולו
המבקשת עותרת לבטל את פסק הבורר שניתן על-ידי השופט בדימוס בועז אוקון ביום 3.7.13 בהמשך לפסק הביניים מיום 29.12.11.
המשיב 1 (להלן – לנגוצקי), בעל השליטה במשיבות 2-3 (להלן – תמר) הינו גיאולוג במקצועו, והחזיק במועדים הרלבנטיים בהיתרים לקידוח באר "תמר", שאת הזכויות בהם מכר לחברת חיפושי נפט בריטית (BG) תוך שהוא משמר לעצמו את האופציה לרכוש בחזרה 5% מהמיזם לחיפושי נפט וגז בים התיכון (להלן – המיזם) שנוהל על ידה. ברבות הימים, ביקש לנגוצקי לממש את האופציה לרכישת 5% מהזכויות במיזם, ובהעדר הון אישי, תר אחר שותף שיממן את הרכישה. ביום 17.12.00 נחתם בין לנגוצקי לבין המבקשת (להלן – סקורפיו) הסכם לפיו נוסדה שותפות בשם אס.טי.אקס (2000) שותפות מוגבלת (להלן – השותפות) אשר שמה לה למטרה את רכישת 5% מזכויות המיזם.
בשנת 2008, לאחר שנים בהן השקיעה במיזם מיליוני דולרים, ובעקבות המשבר העולמי, נקלעה סקורפיו למצוקה פיננסית, התקשתה לשאת בנטל המימון, והתלבטה אם להמשיך במיזם אם לאו. משכך בד בבד עם אי כיבודה של דרישה מהותית בהסכם מול יתר המשקיעים – שהביא לכניסתה לתהליכי חדלות וכפועל יוצא חילוט זכויותיה במיזם ללא תמורה - הודיעה ללנגוצקי טלפונית על החלטתה לפרוש מהמיזם ולהפסיק את מימון דרישות התשלום. לנגוצקי, שראה לנגד עיניו את אובדן מפעל חייו, ניסה לאתר משקיע חלופי בזמן הקצר שעמד לרשותו, אך העלה חרס בידיו. בן רגע איבדה סקורפיו את השקעתה ואת ארבעת האחוזים שהיו לה במיזם, ואף לנגוצקי איבד את חלקו – האחוז האחד, ואלו התאיידו לחלל האוויר, ונמחקו כלא היו. צחק הגורל וחודשיים לאחר מכן התממשו חלומותיהם הוורודים של המשקיעים הנותרים, הגז פרץ לאוויר העולם, המיזם נסק לערכי מיליארדים, וסקורפיו ולנגוצקי חזו בהתפתחויות ועיניהם כלות.
לנגוצקי ראה בסקורפיו את האחראית היחידה לניפוץ מפעל חייו, עת זרים קוטפים את פירותיו. לנגוצקי טען כי הסכם היסוד לא התיר לסקורפיו לפרוש מהמיזם. לחלופין טען כי סקורפיו הפרה את חובתה כלפיו לאפשר לו למצוא משקיע חלופי, הן מבחינת התנהגותה בתקופה הקריטית והן מבחינת העיתוי בו הודיעה על נטישתה את המיזם, שלא הותיר בידיו זמן סביר למימוש זכותו.
מאחר ובהסכם היסוד נקבעה תניית בוררות, בהינתן שגישור חובה בין הצדדים לא צלח, פנו הצדדים לברר את טענותיהם במסגרת בוררות שהתנהלה לפני הבורר השופט בדימוס אוקון (להלן – הבורר).
לאור היקפו העצום של הנזק והפיצוי שנתבע, הורה הבורר על פיצול הדיון, באופן שבשלב הראשון נדונה שאלת האחריות, ושאלת "שיעור הנזק או הפיצויים" נדחתה לשלב השני. ביום 29.12.11 ניתן פסק ביניים בשאלת האחריות (להלן – פסק הביניים).
סקורפיו, שהשלימה עם קביעותיו של הבורר בשאלת החבות, ביקשה לתקוף את פסק הבוררות הסופי הדן בשאלת הנזק והפיצוי.
מכאן הבקשה.
סקורפיו סומכת את עתירתה על עילות הביטול הבאות:
עילת הביטול שבסעיף 24(5) לחוק הבוררות, לפיה "הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו" ומכוונת לשניים:
האחד – הבורר לא קיים כל דיון במשמעות האבחנה בין הפרת סעיף 8.3 להסכם היסוד – המזכה בפיצוי של מניעת רווח בשל הפרת חובת העמדת המימון, לבין הפרת סעיף 8.4 להסכם היסוד – שאינה מזכה בכל פיצוי בגין החלטת השותפות שלא להיכנס לפעילות נפט מסוימת ולפרוש מהמיזם. נטען כי הבורר התעלם מכך שהצדדים שללו מפורשות, וכך עולה מאומד דעתם, את הזכאות לתבוע אובדן או מניעת רווחים, דהיינו פיצויי ציפייה, במקרה בו סקורפיו תחליט לפרוש מהמיזם.
השני – הבורר לא הכריע בשאלת שיעור הסיכוי ההתחלתי שהיה ללנגוצקי למצוא מממן חלופי, אלא הסתפק בקביעה כי סקורפיו פגעה בסיכוי התחלתי זה בשיעור 40%-50%. התוצאה היא שבנוסחת הפיצוי התעלם הבורר מפרמטר שיעור הסיכוי ההתחלתי, ולא הפחית בגינו את הפיצוי הסופי.
עילת הביטול הנטענת הנוספת היא זו שבסעיף 24(4) לחוק הבוררות, לפיה "לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". נטען כי הבורר התעלם מראיה חשובה ומרכזית בדמות מכתבו של עו"ד רם כספי, שהיה בא כוחה של סקורפיו במו"מ שקדם לחתימה על הסכם היסוד, ולא ייחס לו כל משקל.
סקורפיו אף טוענת לעילת ביטול בגין היעדר הנמקה, לפי סעיף 24(6) לחוק הבוררות. נטען כי הבורר לא הסביר ולא נימק את סוג הנזק בר הפיצוי אותו צפו הצדדים למקרה של הפרת סעיף 8.4, אף לא נימק כיצד הגיע לסכום הפיצוי ומה הייתה קביעתו באשר לשיעור הסיכוי ההתחלתי.. הבקשה נדחתה ופסק הבורר אושר. בית המשפט בדונו בבקשה זו קבע:1. ההבחנה בין החובה לפי סעיף 8.3 להסכם לבין החובה לפי סעיף 8.4 להסכם, כמו גם ההבחנה בין הנזק בר התביעה בהינתן הפרה לפי סעיף 8.3 לעומת הנזק בר התביעה בהינתן הפרה של סעיף 8.4 – הינה לב ליבו של פסק הביניים, וסוגיה זו זוכה לדיון נרחב בחלק זה של הפסק. 2. יש לדחות את ניסיונה של סקורפיו לפרוץ את מסגרת פסק הביניים, ולפתוח מחדש את הדיון בסוגיה זו במסגרת הפרק השני של ההתדיינות, אשר יוחד לנזק ולפיצוי, על דרך הלבשת הטענה באיצטלה שונה. 3. הבורר התייחס גם התייחס לציפיות הצדדים, והתמודד עם האבחנה הראויה בין הציפיות הקשורות לנזק הנובע מהפרת חובת המימון לבין הציפיות הקשורות לנזק הנובע מהפרת חובת ההשתדלות. 4. באשר לטענה המתייחסת לטענת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק הבוררות, דהיינו: "לא ניתנה לבעל הדין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו" לפיה התעלם הבורר מראיה חשובה ומרכזית המתבטאת במכתבו של עו"ד רם כספי מיום 7.11.12, אשר ניהל את המו"מ עם לנגוצקי מטעם סקורפיו, ואשר יש בו, על פי הנטען, לשפוך אור על כוונת הצדדים, על ציפיותיהם בעת כריתת ההסכם ואף על שאלת הסיכוי ההתחלתי למצוא מממן חלופי. ביהמ"ש קבע כי הבורר היה רשאי לייחס למכתב זה משקל כלשהו או להתעלם ממנו כליל. כך או כך, מדובר בעניין המסור לשיקול דעתו של הבורר ואין לבית המשפט כל עניין להתערב בו. 5. באשר לטענת סקורפיו בדבר היעדר הנמקה, לפי סעיף 24(6) לחוק הבוררות., קבע בית המשפט כי המדובר במלאכת מחשבת וכי לא ניתן להעלות על הדעת הנמקה נדרשת נוספת. עוד הוסיף בעניין זה, כי ההלכה -כפי שנקבעה בעניין חסיד[רע"א 2470/02 ציון חסיד נ` עוזי רחמים]- היא ש"אפילו חייב בורר לפי הסכם הבוררות לנמק את פסק הבוררות אין בכך כדי לחייבו להתייחס בפסקו בנפרד ובמפורש לכל ראיה וראיה שהובאה לפניו במהלך הבוררות ולעמוד בנפרד ובמפורש על כל טענה וטענה שנטענה". לקריאת פס"ד המלא לחץ כאן! |
חדש !!!