רשמת האגודות השיתופיות דנה בטענות חברי קיבוץ המשיגים על אופן ניהול הליך הבוררות על ידי ועדת בוררים לוצרך שיוך דירות בקיבוצם, זאת, כחלק מהליך שיוך הדירות בו החל הקיבוץ לפני מספר שנים, ובהתאם להחלטות שהתקבלו באסיפה הכללית של הקיבוץ. המשיגים העלו טענות שונות, בניהן, בקשר לאופן ניהול הליך הבוררות על ידי ועדת הבוררים;
בפתח דבריה, מפנה כב` הרשמת להוראת הדין הרלוונטית – היא תקנה 13 לתקנות הבוררות, שזו לשונה: "הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו; הבורר לא יהיה קשור בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט" עם זאת, גורסת כב` הרשמת, תקנה 12 מורה כי: "בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי הצדדים בנאמנות."
המשיגים טוענים בעיקרי טיעוניהם כי הבוררות לא נערכה במעמד שני הצדדים, ובשל כך לא התעמתו טענותיהם עם טענות הקיבוץ ואף הם אינם יודעים מה השיב הקיבוץ לטענותיהם. בסוגיה זו קובעת כב` הרשמת כי עקרונית, אין כל פסול בניהול הליך בוררות כשכל צד שוטח טענותיו בפני הבוררים בנפרד, כל עוד נוהגים הבוררים בנאמנות כלפי הצדדים, וכל עוד נתקבלה הסכמת הצדדים לכך מראש.
כפי שמורה הדין, הבורר חופשי לבחור את אופן ניהול הבוררות "בדרך... מועילה ביותר להכרעה צודקת" (תקנה 13 לתקנות הבוררות), אלא שכאמור, לניהול הבוררות שלא במעמד שני הצדדים יש לקבל את הסכמת הצדדים. טוען הקיבוץ כי דרישה זו לניהול הליכי הבוררות בין הקיבוץ ובין חברים שערערו על קביעות השמאי בעניינם (באופן בו כל צד שוטח טענותיו שלא בפני הצד השני) מקורה בחברים. זאת במטרה לשמור על "חופש הביטוי" של החברים המערערים בפני ועדת הבוררים, על מנת שאלה יוכלו להביא טיעוניהם בחופשיות המרבית וללא חשש. כלומר, כך טוען הקיבוץ, ניהול הבוררות באופן זה לא בא להיטיב עם הקיבוץ – כי אם עם החברים. לצורך הדיון מקבלת כב` הרשמת טענה זו של הקיבוץ, ואף מאמינה כי כך נעשה בתום לב ולטובת החברים. אלא שאין בכך, קובעת כב` הרשת, כדי להכשיר הדבר בהליך בו החברים – הם המשיגים – מבקשים מפורשות כי לא כך יהא בעניינם.
כאמור, אין פסול בניהול הליך בוררות בו כל צד טוען שלא בפני הצד השני, כל עוד כך הוסכם וכל עוד הבוררים שומרים על חובת הנאמנות שלהם כלפי שני הצדדים. טוען הקיבוץ כי המשיגים הסכימו לניהול הליך הבוררות באופן זה הסכמה מכללא, בשל שלא מחו על כך אלא לאחר קבלת פסק בוררות אשר לא הניח דעתם. טענה זו דינה להידחות. הסכמת צדדים לניהול בוררות באופן שכל צד טוען בפני הבוררים בנפרד – צריכה היתה להתקבל מראש, ולא מכללא.
מחומר הראיות עולה כי המשיגים הביעו פליאה על כך כי הקיבוץ אינו נוכח גם הוא בדיונים בפני ועדת הבוררים. כך נאמר בסעיף 1 להשגה: "יש חוסר התאמה בין אורך הצגת הדברים על ידנו... לבין העדרה של תשובה מפורטת מטעם הקיבוץ כמשיב (והעדרו של נציג הקיבוץ במפגש הבוררות)..." מכך ניתן ללמוד קובעת כב` הרשמת, כי המשיגים לא נתנו הסכמתם לניהול הבוררות שלא במעמד שני הצדדים, שאחרת - לא היו מציינים את היעדרותו של נציג הקיבוץ מהדיונים. יתרה, מציינים הם מפורשות כי אין ולא היה בידם העתק מתשובת הקיבוץ כפי שהובאה בפני ועדת הבוררים.
המדובר בהתנהלות בלתי תקינה של הליך הבוררות, כפי שאפרט מיד להלן. בכך בלבד יש כדי לשלול הסכמתם לניהול הבוררות בדרך זו. לחיזוק עמדתה זו, מביאה כב` הרשמת מספרו של המלומד עו"ד ישראל שמעוני אופק חדש בבוררות – דיני בוררות עם ערכאת ערעור (התשס"ט-2009), עסק הוא בסוגיה זו (סעיף 5 עמ` 156-157): "קיום ישיבות בנפרד, ביחידות, עם אחד הצדדים אינו אפשרי, אלא אם כן הוסכם כך במפורש בין הצדדים. לפיכך, בורר הנפגש עם צד להליך, והדבר לא הוסכם בין הצדדים, אינו רשאי לרפא את הפגם באמצעות פגישה עם הצד השני. גם אם הסכימו הצדדים שהבורר ייפגש ביחידות עם כל אחד מהם, "אין משמעותה של הסכמה כאמור שהדברים שאמר כל צד לבורר ביחידות, יכולים להישאר נעלמים מפני בעל הדין האחר, וחובתו של הבורר הייתה לפחות ליידע את כל אחד מהצדדים, מה אמר חברו ולאפשר לו להגיב על כך"*. יש לזכור כי הבורר חייב להקפיד על שמירת מראית פני הצדק, ואם הוא נפגש ביחידות עם אחד מבעלי הדין ללא ידיעת הצד השני – תהא זו עילה להעברתו מתפקידו". הדברים האמורים מביאים אותי למסקנה כי הליך הבוררות נוהל שלא כדין. וגם אם כך נעשה בתום לב, אין בכך כדי לרפא פגם מהותי זה.
