בבית המשפט המחוזי נדונה בקשת המשיבות לעיכוב הליכים בתובענה זו, בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן – החוק). יצוין, כי הבקשה לעיכוב הליכים כלולה בבקשה רחבה יותר של המשיבות למחיקת התובענה על הסף מחמת עילות שונות, אך על פי סדר הדברים נדרש להכריע תחילה בבקשה הנדונה כאן.
בפתח דבריו, גורס כב` השופט כי "נטיית בית המשפט היא לתת תוקף להסכמי הבוררות ולהיענות לבקשה לעיכוב הליכים בתביעה שהוגשה לו. רק אם יש טעם מיוחד שלא לעכב את ההליכים יסרב בית המשפט לבקשה. דבר זה מטיל את נטל ההוכחה על המתנגד לבקשה, ועליו להוכיח ולשכנע את בית המשפט מדוע אין לעכב את ההליכים".
אחד המקרים המובהקים המצדיקים דחיית הבקשה לעיכוב ההליכים היא כאשר המבקש לא גילה נכונות לקיום הבוררות (סעיף 5(א) סיפא לחוק). תנאי זה קבוע אמנם בחוק, אך הוא בעל קירבה מושגית לשני עקרונות אחרים במשפט הישראלי: עיקרון העל של תום הלב והענף המסתעף ממנו – עיקרון המניעות וההשתק. מי שעותר לעיכוב ההליכים ואינו מוכן בעצמו לקיים את הבוררות נוהג בחוסר תום לב ואדם כזה גם מנוע ומושתק מלעתור לעיכוב ההליכים (השוו: עו"ד ישראל שמעוני, אופק חדש בבוררות – דיני בוררות עם ערכאת ערעור, להלן –שמעוני, עמ` 225, והפסיקה הנזכרת שם).
במקרה דנן סבר כב` השופט כי אין להסיק מתובענה א` שהוגשה על ידי המשיבות, שהן ויתרו על בירור הסכסוך בבוררות או שהן לא היו מוכנות לקיים את הבוררות.
בנוסף, המשיבות ביקשו לקבל סעד זמני ולשם כך הן פנו לבית המשפט, כפי שהן היו רשאיות לעשות על פי ההסכם, וגם המבקשות אינן חולקות על כך. אלא, שלשם קבלת הסעד הזמני נדרש היה להגיש גם תובענה עיקרית (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, החלות גם על סדרי הדין בענייני בוררות – תקנה 2 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט – 1968).
כיוון שהכלל הוא שיש להבחין בין הסעד הזמני ובין הסעד הסופי (ראו: עו"ד משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, הלכה למעשה, מהדורה 15, עמ` 800-801), טבעי היה לנסח בתובענה העיקרית כצווים קבועים אותם צווים שהתבקשו בבקשה לסעד זמני כצווים זמניים.
אילו חפצו המשיבות בבירור כל הסכסוך בבית המשפט, היו תובעות בתובענה את כל הסעדים שהן זכאיות להם על פי טענותיהן או שהיו, לכל הפחות, מנסחות את הסעדים המבוקשים על ידן בתובענה בצורה רחבה ומקיפה יותר, ולא כ"תמונת ראי" לסעדים שהתבקשו בבקשה לסעד זמני בלבד. זאת ועוד, מציין כב` השופט, גם אילולא נקבע היה בהסכם, כי הצדדים רשאים לפנות לבית המשפט לשם קבלת סעדים זמניים, הם היו רשאים לעשות כן על פי סעיף 16(א)(5) לחוק. גם בקשה כזו מוגשת במסגרת תובענה עיקרית, סביר להניח תובענה הנוגעת להליך בוררות (סעיף 16(א) רישא לחוק, וראו: שמעוני, עמ` 184).
