המחוקק השאיר אם כן לטריבונל המנהלי - שכונן תיקון מס` 84 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 - את שיקול הדעת לקבוע גם את הנימוקים המצדיקים את הפחתת "תשלומי פיגורים" הן לגבי תקופת הדיון עצמו והן לגבי התקופות האחרות שלגביהן קבע טעמים מיוחדים שיירשמו, אך לא קבע מה טיבם של אותם טעמים. עם זאת, מן הפסיקה עולה כי נימוקי בית המשפט יהיו תלויים במידת אשמתו של הנישום בדחיית תשלום ההיטל ובנסיבות אחרות המצדיקות מטעמי צדק הפחתה כזו, בכללם נסיבות סוציאליות מיוחדות או התנהגות שלא בתום לב מצד הוועדה. בעניין ערר (ועדה מחוזית דרום) 86062/11 מרכזי מסחר (אזו-ריט) בע"מ נ` הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה אשדוד (פורסם ב"נבו", 9.8.2011), קבעה הוועדה כך:
"באופן כללי אנו סבורים כי הפעלת הסמכות להפחתת הריבית מכוח סעיף 16 [...] הינו מועד קבלת התמורה על ידי המוכר, כך שבמקרים שקיימת דחייה בקבלת התמורה קיימת הצדקה להפחתת הריבית [...] הנטל להוכחת הפרמטרים הינו על הנישום [...] נציין, כי שמאים מכריעים מכוח תיקון 84 הפעילו את סמכותם מכוח סעיף 16 ואכן הפחיתו ריבית פיגורים [...]".
הפסיקה מלמדת גם כי מקום שבו הערר או הערעור על תשלום ההיטל מוגש מטעם הוועדה המחוזית והוא נדחה על ידי בית המשפט, ייטה בית המשפט להפחתת תשלומי הפיגורים. מנגד, אם הערר או הערעור הוגש בידי הנישום והוא נדחה מפאת היעדר נימוק אמתי ייטה בית המשפט שלא להפחית את דמי הפיגורים. כמו כן, מקום שהסוגיה בדבר הפחתת תשלומי הפיגורים עולה באופן אגבי במהלך רשות ערעור, הרי שגם אם סוגיה זו מעלה שאלה עקרונית, לא תינתן רשות ערעור (ראו: רע"א 2871/09 אירופה ישראל בע"מ נ` הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל אביב-יפו (פורסם ב"נבו", 27.2.2011); בר"ם 6744/14 ג`י ישראל מרכזים מסחריים בע"מ נ` הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון (פורסם ב"נבו", ניתן ביום 5.3.2015).
עם זאת, כאשר עולה סוגית הפחתת הריבית במהלך דיוני ועדת הערר – ולא כל שכן כאשר זו יושבת כערכאת ערר על החלטת השמאי המכריע שמונה לקביעת השומה אשר גם בפניו כבר עלתה סוגיה זו – יטה בית המשפט להשיב הדיון וההחלטה בנידון לידי ועדת ערר חדשה, אשר תחליט בנידון בהתאם לחומרים שבפניה וללא משוא פנים (ראו עמ"נ (מחוזי נצ`) 56718-02-14 זוהייר ברגות נ` הועדה מקומית לתכנון נצרת (פורסם ב"נבו", ניתן ביום 28.9.2014).
מן האמור לעיל, עולה אנלוגיה מעניינת לתחום הבוררות: על פי הנהוג הבוררות, אין לבוא בבקשות בדיעבד לא לבורר ולא לערכאה השיפוטית שתפקידה לבקר את החלטותיו. אף קובעת תקנה 149(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר על פיהן מתנהל סדר הדין בבוררות, כי הליך הקדם – במקרה דנן, קדם בוררות - הוא המועד הראוי להגשת כל הבקשות המקדמיות ובקשות הביניים של בעלי הדין אלא אם הוגשה בקשה לסעד זמני שנדונה לפניו. לפיכך, דיון בבקשה שהוגשה לאחר הקדם תורשה רק בהתקיים "טעמים מיוחדים" ולצורך מניעת "עיוות דין". כך גם ביחס לערכאת הערעור בנידון. וכך נקבע בבג"ץ 1622/00 יצחק נ` נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, פ"ד נד(2) 54 (2000):
"מקום שבו מועלית הטענה באיחור, נדרש הטוען לעמוד במבחן `היכולת לדעת`, ואין הוא יוצא ידי חובה אלא אם הראה כי גם בשקידה סבירה לא יכול היה לגלות ולדעת את דבר קיומה של עילת הפסלות במועד מוקדם יותר [...] טעמם של כללים אלה הוא שהעלאתה של טענת פסלות בשלב מתקדם של ההליך, לאחר שבעלי-הדין הביאו את כל ראיותיהם או את רובן, או השמיעו את כל טענותיהם או את רובן, עלולה לפגוע לא רק בסדרי עבודתו של בית-המשפט, אלא גם – ובכך טמון העיקר – באינטרסים חיוניים של בעלי-הדין [...] מכאן נגזרת התפיסה, שלא הרי טענת פסלות המועלית על סף ההליך, או סמוך לאחר תחילתו, כהרי טענת פסלות המועלית בשלב מתקדם של ההליך, לקראת סיומו או לאחריו. וככלל, רשאי בית-המשפט לסלק על הסף טענת פסלות רק בשל כך שהועלתה באיחור".
ניתן לראות כי בית המשפט העליון נוהג כלפי טענות שהושמעו רק בשלב בקשת הערעור על החלטות הטריבונל המנהלי שקם מכוח תיקון מס` 84 לחוק התכנון והבניה בנושאי פיצויים והיטל השבחה, כנהוג בית המשפט בעניין בוררות ומאפשר הדיון בבקשת הערעור. כלומר, רק כאשר ישנו טעם מיוחד לכך. כאמור לעיל, טענה לגבי הפחתת ריביות אשר עלתה רק בשלב הבקשה לערעור ולא בפני הטריבונל המנהלי על מדרג ערכאותיו, תדחה על הסף ואילו טענה שנשמעה לאורך כלל ההליך המנהלי בנידון, תידון או תוחזר לערכאה המנהלית דלמטה. גישה זו, עליה אני עומד בהרחבה בספרי דיני בוררות-אופק חדש בבוררות (מהדורה שניה מורחבת, 2014), של הערכאות השיפוטיות, הן ביחס לטריבונלים מנהליים והן ביחס להליך הבוררות, מלמדת לדעתי על כוונת המחוקק ליצור גופים מעין שיפוטיים עצמאיים אשר אמות המידה לביקורת על החלטותיהם מצומצמות לתוקף וטיב ההליך ולא לטיב ההחלטה גופא.