אמות המידה למתן רשות ערעור לביהמ"ש העליון על החלטות ביהמ"ש המחוזי בענייני בוררות
רע"א 9077/12 אספניולי נ` בן עזריה בע"מ (פורסם ב"נבו", ניתן ביום 13.5.2013) כב` השופט י` דנציגר
לבית המשפט העליון הוגשה בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א. בפני בית המשפט המחוזי נדונה בקשה לביטול פסק בוררות בטענה של עילת ביטול לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות. זאת, כפי שנטען, נוכח הפגמים הרבים שנפלו בפסק הבוררות פסד הדין. בקשת ביטול פסק הבוררות נדחתה (הן לגופו של עניין והן מן הטעם שהן מצביעות לכל היותר על טעויות באופן יישום הדין על ידי הבורר, אשר אינן מקימות עילה לביטול פסק הבוררות) ונתקבלה בקשת אישור פסק הבוררות על ידי הצד שכנגד. אחד מבאי כוח המבקשים בבקשה דנן היה ד"ר ישראל שמעוני ,עו"ד
הבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נדחתה עפ"י אמות המידה שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור על החלטות ביהמ"ש בענייני בוררות. וכך קבע ביהמ"ש העליון (מפי השופט י` דנציגר):
רשות הערעור לפני בית המשפט העליון ניתנת אלא במקרים חריגים בהם הבקשה מעוררת שאלה משפטית או עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבותו של בימ"ש זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. המקרה דנא אינו נמנה על מקרים חריגים אלו. בבחינת למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות אף לגופה.
הלכה ידועה ומושרשת היא כי בבוא ביהמ"ש להכריע בבקשה לביטול פסק בוררות אין הוא בוחן את פסק הבוררות משל היה ערכאת ערעור. ערעור על פסק בוררות יכול שייעשה אך בהתאם למתווה שנקבע לכך בסעיף 29ב לחוק הבוררות. לעומת זאת, בקשה לביטול פסק בוררות נבחנת על פי עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות אשר זכו לפרשנות מצמצמת על ידי בימ"ש זה.
